לא כל המלאכים מושלמים פרק 22

פרק עשרים ושתיים: יום ארבעים ותשע ללחימה
כל הילדים מאושרים לקראת בואה של השבת. היא מסמלת את היומיים בשבוע שבהם כולנו יכולים להתרפס על הספה בבית ולא לעשות כלום.
את השבת שלי ביליתי אחרת.
בגלל שהמשפט של היילי הוקדם ליום רביעי הקודם, שהיה היום החופשי של השופט, היא הגיע למשפט עצבני מאוד ומוכן להכניס את היילי לפנימייה הראשונה שיראה.
"אז הנאשמת, היילי גרין, פה?" הוא שאל בשעמום ברגע שהתיישב בכיסא שלו וטפח עלל הכרס לו.
"אני היילי גרין." אמרה היילי.
"יופי. ההורים של בוני שם כלשהו פה?" הוא שאל. ההורים שלה הזעיפו לעברו פנים.
"פה." הם אמרו.
"טוב, עכשיו, השופט שלכם יקריא כתב אישום, השופט של היילי יקריא הגנה, ואני אדחוף את היילי לאיזו פנימייה מסריחה כדי ללמד אותה לקח. תתחילו." הוא אמר בעיניים אדומות מסמים והוציא בקבוק שרבקה אמרה לי שהוא של משקה אלכוהולי שנקרא וודקה מתחת לשולחן.
"היילי גרין רצחה את בוני. היא הרגה אותה במהלך המסיבה בגלל שחברתה של בוני דחפה אותה לתוך המזרקת שוקולד והרסה לה את השמלה." אמר העורך דין של ההורים של בוני.
"זה ממש לא למה אני דחפתי את הכלבה הזו." סיננה לעצמה היילי.
בן השתיק אותה.
אחרי זה בן הגן על היילי ביכולותיו המשפטיות המדהימות וגרם לשופט המסומם להתרכך קצת. אחרי שהקראנו עדויות השופט כבר לא יכל לשלוח את היילי לפנימייה.
"בסדר, בסדר, לא פנימייה." הוא אמר כשדמעות בעיניו מנאומי התוכחה שלנו, שאת כולם היילי כתבה.
"לא פנימייה. עבודות שירות של ארבעים ושמונה שעות לכל מי שנכח שם החל מיום שבת הקרוב." אמר השופט.
כולנו הרענו, ההורים של בוני נראו כאילו הם רוצים לרצוח אותנו.
כך שיצא שביום שבת גרפתי את השלג שנערם ברחבי העיר ביחד עם היילי, אשלי, אלכס ולוק.
דין וג'וני באו לארח לנו לחברה.
"תראו את עצמכן. מכוסות לגמרי בשלג." צחק עלינו ג'וני. היילי העיפה בו מבט הזהרה.
מצב הרוח שלה לא היה מרומם במיוחד מאז המשפט. למען האמת היא הייתה כל כך עצבנית כל הזמן עד שפחדתי שאם אני אגע בה היא תשלוף עלי סכין.
"מצטער, זה פשוט כל כך לא פייר שאתן תקועות פה." אמר ג'וני.
"זה יכל להיגמר יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. אפשר לקרוא לזה אפילו סוג של סוף טוב." אמר דין.
הלוואי שזה היה הסוף הטוב שלנו.
"דין, אל תפתח פה לשטן." הזהרתי אותו והמשכתי לערום את השלג.
"כדאי שנמהר. אנחנו הולכים לאימון הליגה האחרון עוד שעתיים." אמרה היילי.
הליגה נדחתה בגלל היילי בקצת זמן. המאמן רצה לתת לה זמן להתאושש ולקבל תשובה סופית אם היא מסוגלת להשתתף בליגה.
היום הוא היה אמור להודיע לה אם היא תשתף, ואם לא גם לבחור מי ישתתף במקומה.
"היילי, אני חושבת שסיימתי." אמרה אשלי אחרי כמה דקות ומחתה את הזיעה ממצחה. היילי תקעה את האת שלה בשלג וגם אשלי. עשיתי כמוהן.
"אז בואו נלך לליגה?" שאלתי בחיוך שנעלם ברגע שהשלג התחיל לרדת.
"נו באמת!" צעק לוק בכעס והעיף את האת על השלג.
"כנראה שנצטרך לעבוד יותר מחר. או שלא, כי יש את הקרב הראשון של הליגה! קדימה, זה האימון האחרון. השלג יחכה." אמרה היילי ורצה בשמחה אל בית הספר שהיה לא רחוק משם.
"חבל שאני לא בליגה." אמרה אשלי.
"אם אלכס תעוף משם כי היא תבין שאנחנו לא רוצות אותה, תוכלי להצטרף." אמרתי. אשלי חייכה ודחפה את אלכס לשלג כשעברה על ידה.
"אתן ממש לא נחמדת כלפיה." ציין דין כשהשיג אותנו.
"מעולם לא רציתי להיות נחמדה." אמרה אשלי בהתנשאות. בחיי, היא הייתה סנובית מלידה. לא פלא שהיא הסתובבה עם בוני.
"אז, דרייה, את יודעת שהיום גם נעשה שקילות." אמר דין.
"כן. אני יודעת טוב מאוד." עניתי בשביעות רצון. הוא הביט בי בשאלה.
"ואני גם מתכוונת לתת למאמן לשקול אותי, כי הרזיתי כל כך שלא אכפת לי שתראו כמה אני שוקלת." אמרתי.
"יפה מאוד." אמרו כולם ביחד.
ואז לוק השיג אותנו כשהוא אדום כולו וכועס מאוד. הוא היה מכוסה שלג וככל הנראה נפל לתוכו כשניסה להשיג אותנו.
"לא יכולתם לעצור?" הוא רטן בשקט.
"מצטערים לוק. היי, תראו, הגענו! מעולם לא חשבתי שאני אשמח לראות את המבנה הנוראי הזה!" אמרתי.
נכנסנו פנימה והלכנו עד לחדר האימונים של האגרוף. היילי כבר הייתה שם והיא דיברה עם המאמן בשקט כשדמעות זולגות על פניה.
מיד הבנתי שהיא לא קיבלה אישור להשתתף.
"דרייה, בואי לפה בבקשה." קרא לי המאמן. ניגשתי אליהם.
"היילי לא מסוגלת להשתתף בליגה. אמנם ירשו לה להשתתף בשלושה קרבות, אבל היא לא תוכל להיות בכולם. כמה את שוקלת?" שאל המאמן אותי.
"אני שוקלת חמישים ושש." אמרתי.
"בסדר, אז היילי… את שוקלת… שלושים וארבע?" שאל המאמן. היילי הנהנה בראש מורכן.
"את תוכלי להחליף אותה." אמר המאמן באדישות. אני הבטתי בו בפה פעור. היילי השתתפה בקבוצה הכי חזקה והמתחרים נגדה היו הכי חזקים.
לא היה לי סיכוי נגדם.
"אני אשתתף בקרבות שבהם היריבים שלך יהיו הכי חזקים." אמרה היילי.
"עכשיו בואו נתאמן. אנחנו צריכים להפוך אתכם למכונות מוות משומנות היטב." אמר המאמן בצחוק וכולנו תפסנו לעצמנו שק אגרוף.
האימון התחיל.
האימון היה ארוך יותר מכל השאר כי הוא היה האחרון ונמשך כמעט שעתיים וחצי. בסיום השעתיים וחצי האלו הזעתי כל כך הרבה שיכולתי להעמד מעל הגרנד קניון והזיעה שלי הייתה ממלאת אותו.
"זה היה האימון הכי טוב שהיה לי בחיים." אמרה היילי.
"שמחה שאת מאושרת." אמרתי לה.
היא כבר לא בכתה, אלא נראתה אדישה למצב. העדפתי אותה ככה- אדישה ומגעילה כלפי כולם, מאשר את ההיילי שבכתה מדברים והיה צריך לנחם אותה. כמה שזה היה אנוכי מצדי.
חזרנו הביתה באטיות. לאחרונה אף אחת מאיתנו כבר לא רצתה להיות בבית ולראות את הפגנות החיבה הרבות של בני ושל רבקה.
הם הספיקו לצאת לעוד עשרה דייטים מאז אותו יום רביעי ולפי השמועות רבקה הייתה גם בהריון.
"טוב, זה לא נשמע כאילו הם בבית." אמרה היילי באנחה כבדה כשעצרנו ליד הבית שלנו ולא נשמעו שום קולות גניחה מבפנים.
ואז שמעתי אותם.
"היילי, הם בחצר." אמרתי. היילי נאנחה ודפקה את ראשה בדלת.
"אוף. אני לא נכנסת הביתה אם הם בפנים." היא אמרה בכעס. אשלי הנהנה בהסכמה.
גם לי לא היה שום חשק להיכנס לשם עכשיו.
"מה נעשה?" שאלתי.
"אני לא יודעת. אני רק רוצה לישון עכשיו ולא לקום לעולם." אמרה היילי. הרגשתי בערך כמוהה.
"אז נאלץ להיכנס. אין לנו ברירה, אנחנו לא נישן על המדרגות הקפואות." אמרה אשלי. נאנחתי ופתחתי את הדלת.
נכנסנו פנימה בדממה והלכנו לחדרים שלנו בלי להדליק את האור.
"לילה טוב." לחשתי לאשלי. אשלי לחשה לי. היילי לחשה לאשלי ואשלי לחשה להיילי. ואז עשינו עוד סבב לחישות מטופש ופרשנו לישון.
"היילי." שאלתי אחרי הסתובבות ארוכה על המיטה שרבקה קנתה לי.
"מה?" שאלה היילי.
"את חושבת שאמא ובן באמת יתחתנו ויהיה לנו אבא ואולי גם אח קטן?" שאלתי אותה. היא צחקקה.
"הכל יכול להיות. השאלה האמיתית היא האם את תוכלי לנצח מחר בקרב." אמרה היילי.
"זו גם שאלה." אמרתי.
היילי צחקקה שוב ואז אמרה, "דרייה, את חייבת לנצח. אני יודעת שאת לא הרבה זמן בקטע הזה, אבל קיבלת יריב ממש קל. השנה התאמנתי מספיק כדי לנצח, ואם אני לא אנצח אני רוצה שלפחות את תנצחי. שמישהו מאיתנו ייקח את הגביע."
"זה עדיין יהיה הניצחון שלך." אמרתי.
"זה לא משנה של מי יהיה הניצחון. העיקר שהוא יהיה של אחת מאיתנו, מבינה? זה באמת חשוב לי. אז תשתדלי." היא אמרה.
"אני אשתדל הכי הרבה שאני יכולה. אני אולי לא יכולה הרבה, אבל אני אשתדל" אמרתי.
"אם תצליחי בזה, להשתיק את ההורים שלנו יהיה משחק ילדים." אמרה היילי.
"אמרת ההורים שלנו." אמרתי.
"כן… מצטערת. האמת שאני די רוצה אבא. לא היה לי אחד כזה… מאז גיל חמש." אמרה היילי.
"מה קרה לאבא שלך?" שאלתי אותה.
"אבא שלי… טוב. הוא מת מסרטן. אני לא יודעת איזה סרטן, אני לא יודעת למה הוא קיבל סרטן וכמה זמן הוא נלחם, אבל אני יודעת שהוא מת מסרטן. זה כל מה שאמא שלנו הסכימה להגיד לנו. וכל פעם שמזכירים את השם שלו, ליאו, היא מתחילה לבכות כמו מטורפת ומקבלת התקפי זעם שבהם היא יכולה פשוט לשבור דברים. אז עצה שלי- אל תגידי את השם שלו." אמרה היילי.
"מדהים אותי איך שאת מתייחסת לדברים בכזו ציניות. כלומר, אלה ההורים שלך ואת מדברת עליהם כאילו זה משהו מובן מאליו." אמרתי.
"אני מצטערת. פשוט התרגלתי לדבר ככה. זה היה סוג של מנגנון הגנה כשהייתי קטנה. בגן הייתי חולה מאוד, אז למדתי להמציא סיפורים ושקרים כדי לגרום לילדים לעשות מה שאני רוצה. הייתי בערך מלכה בגן שלי." אמרה היילי.
"את די חכמה." ציינתי.
"אני מחוננת. אבל אני לומדת מה שמעניין אותי, מה שכיף לי ללמוד ובזמן שאני רוצה ללמוד אותו. בית הספר זו לא הדרך שלי ללמוד דברים. אבל אני יודעת את החומר, כי אני תמיד קוראת בתחילת שנה את הספרי לימוד." אמרה היילי.
"את אמורה גם לפתור אותם, יודעת." אמרתי.
"לא, זה בסדר. אני זוכרת אותם בעל פה." היא אמרה. פערתי את פי.
"כיף לי שאת ישנה פה איתי. החדר הזה תמיד הפחיד אותי מאוד בלילות. בגלל זה הייתי שומעת מוזיקה עד מאוחר. כדי לשכוח." אמרה היילי.
"גם אני שמחה שאני פה. את לא יודעת כמה. אבל צריך ללכת לישון." אמרתי.
"לילה טוב, דרייה. ותישני ממש טוב, כי מחר על הבוקר את עומדת לחטוף מכות."