לא כל המלאכים מושלמים פרק 19 ב’

הייתי לחוצה עד תחילת המסיבה.
אבל ברגע שהתחילו להגיע האורחים נאלצתי להגדיר מחדש את המושג 'לחץ'.
זה היה נורא. הרגשתי את הקיבה שלי מתהפכת ואת הקרביים שלי נסחטים, פרפרים התעופפו בבטן שלי ורציתי להקיא. הבטתי בכל האורחים ממקומי ליד היילי שמנעה ממני את הצורך לקבל אותם יפה ולברך אותם לשלום.
הייתי אסירת תודה.
ואז בוני ואלכס הגיעו ביחד, לבושות בשמלות ורודות מגעילות זהות ונעלי עקב בגובה מגדלי התאומים שאלכס בקושי הצליחה לדדות עליהן בעוד בוני נראתה כאילו היא הולכת בכאלו מאז שהיא נולדה.
אשלי בהתה בי בעיניים פעורות, ואני בהיתי בה בחזרה. זה היה הדבר הכי מוזר שאי פעם ראיתי, לראות את הכלבה הכי גדולה של בית הספר מסתובבת עם אלכס, אחת השונאות הכי גדולות שלה.
הן עוד החזיקו ידיים.
פשוט מוזר.
היילי חשקה שיניים והתכוננה להתמודדות עם כוחות הרוע הנצחיים, אלכס הבוגדת ובוני הכלבה.
בוני ואלכס עלו באטיות במדרגות הכניסה המרופדות באטיות ומשכו לא מעט מבטים מצד הבנים שכבר הגיעו ועמדו בחוץ בחבורות. אחד הגברים צעק לעברן "תשאירו מספר!" ובוני צחקקה ועשתה לו עיניים.
ואז הן ניגשו אלינו.
"אז… יום הולדת שמח, שלישיה." אמרה בוני והביטה בהתנשאות בעיקר באשלי.
"כשצחקקת איתן עלי ולא ירדת עליהן חשבתי שאולי פעם הייתן חברות, אבל עכשיו, בזכות אלכס, אני מבינה שזה הרבה יותר מזה." אמרה בוני.
"בוני, תסתמי את הפה המזורגג שלך." אמרה אשלי בחוסר סבלנות.
"אל תדברי אליה ככה!" התפרצה אלכס.
הבטנו בה בתדהמה, שלושתנו. לא האמנתי בהתחלה שהיא הסכימה בכלל לדבר עם בוני, אבל עכשיו כשראיתי אותה מגינה עליה לא היה לי ספק שהיא עברה לצד האפל.
"אני לא מאמינה עליך, אלכס! היינו חברות כל כך הרבה זמן! אני לא מאמינה!" התפרצה היילי
"את לא יודעת עלי כלום. תהיי בשקט!" דרשה אלכס.
"אוי, אל תהרסו את יום ההולדת הזה בריבים שאני גרמתי להם! למרות שאני אהיה מאושרת לראות את זה קורה." אמרה בוני.
"בוני, את כלבה. אני לא מאמינה שהייתי חברה שלך." אמרה אשלי.
"אשלי, ברור לך שאת לא מסתובבת איתנו יותר, נכון?" שאלה בוני. אשלי צחקה בהתנשאות.
"תודה לאל." היא אמרה וירקה.
היא הייתה מסוגלת להוריד לאנשים האף ולנפץ להם את האגו ממש טוב! החיוך נעלם מפניה של בוני שניסתה להחזיר לעצמה את הכבוד שלה.
"בוגדת מגעילה." ירקה עליה בוני לבסוף.
"היי, התואר בוגדת שמור אך ורק לי, כלבה!" התערבה היילי. שלושתנו צחקנו, בוני הביטה בנו בתהייה.
"טוב, אתן מוזרות. תתרחקו ממני חננות." היא אמרה.
"את במסיבה שלנו עכשיו, זה לא יעבוד לך." אמרתי לה.
היא הביטה בי בהפתעה גלויה.
"ואת, כלבה שמנה שכמוך, אל תתערבי בעניינים שלא שלך." היא אמרה בלי להסס.
דמעות החלו לזלוג על פני בלי שליטה.
עבדתי כל כך קשה כדי להגיע לאיפה שאני עכשיו, והאנורקסית הזו פשוט תבוא, תקרא לי שמנה ותוריד לי את כל הביטחון העצמי?! לא נראה לי!
"לכי על זה, דרייה." לחשה לי היילי. שמתי לב שאני מכווצת את הידיים לאגרופים.
כבר לא היה לי אכפת מכלום. רצתי אל בוני, אחזתי בשיערה והפלתי אותה לרצפה.
"כן! תראי לה בדיוק מה החברה של האגרוף שווים! תרצחי את האנורקסית המסריחה הזו!" צעקה היילי ברקע.
אז הקשבתי להיילי.
נתתי לה מרפק בבטן. היא התקפלה והקיאה את נשמתה.
"בפעם הבאה שאת יורדת על המשקל שלי, תחשבי מראש על זה שאני באגרוף." אמרתי לה וחזרתי אל היילי ואשלי שקיבלו אותי בתשואות רועמות.
"זה היה מדהים!" צעקה אשלי.
"יכולת להתעלל בה יותר." התלוננה היילי והביטה בדמותה המקיאה של בוני.
אחרי זה המסיבה נמשכה בלי הפרעות של כוחות הרשע. מה שכן הפריע לי- דין נעלם באמצע, וגם ג'וני נעלם איתו.
קיוויתי שהם מתכננים לי שוב איזו הפתעה, אבל עדי ראייה סיפרו לי שראו אותם נעלמים בשעמום כשהם אומרים שהם יוצאים להליכה כמעט גרמו לי לבכות שוב.
דין היה בערך הדבר הטוב ביותר בחיים שלי, ורציתי שיעבור איתי גם את הערב הזה.
במיוחד את הערב הזה.
והוא פשוט הבריז לי בשביל הליכה עם ג'וני.
"דין לא מבריז לך." אמרה לי היילי באמצע. לא נראה עליה שהיא יודעת איפה הוא, אבל משהו בה היה כל כך כנה עד שהאמנתי לה.
לקראת סוף המסיבה כשכבר לא נותרו הרבה אנשים הסתובבתי עם היילי בשעמום ברחבי האולם.
כבר נמאס לי לרקוד ולהיות במרכז תשומת הלב, ולהם נמאס להעניק לנו את תשומת הלב.
עברנו ליד מזרקת השוקולד כשכוחות הרשע החליטו להרוס לנו את המסיבה.
אלכס עמדה עם בוני לא רחוק מאיתנו, ובוני לחשה משהו באוזנה.
"כלבות!" אלכס צעקה ורצה אלינו כשדמעות בעיניה. לא הבנתי מה הולך פה עד שהיא לא דחפה אותנו אל תוך מזרקת השוקולד הענקית.
"כלבות! איך אתן מעזות!" היא המשיכה לצעוק ולבכות ואז התמוטטה על הרצפה.
"מה הבעיה שלך?!" צעקה היילי וטיפסה בקושי החוצה. השמלה שלה הייתה שחורה לגמרי וגם היא הייתה מצופה שוקולד.
אלכס שתקה. טיפסתי גם אני מחוץ למזרקה.
בוני התקרבה אלינו כשחיוך מרושע מרוח על פניה.
"אוי, קצת התלכלכתן שם…כמה חבל…" היא אמרה בחיוך ממזרי ומגעיל.
באותו הרגע היילי איבדה לחלוטין את העשתונות שלה. היא התנפלה על בוני בצרחות.
כל האורחים הנותרים הגיעו לצפות במכות.
"היילי, היילי, תפסיקי!" צעקתי.
אשלי רצה אלינו באימה ושאלה אותי מה קורה פה. סיפרתי לה במהירות מה בוני עשתה.
"את תטפלי בחברה הזו שלך, אלכס. אני ארגיע את היילי." אמרה אשלי ופניה עטו הבעה נחושה.
לא היה לי שום חשק להתקרב לאלכס אחרי מה שהיא עשתה, אז הבטתי באשלי שהסתערה אל שדה הקרב.
"היילי, תקשיבי!" היא צעקה בייאוש.
היילי לא הקשיבה לה והמשיכה לחבוט בבוני.
"היילי, את זוכרת שכשהיינו קטנות ושיחקנו בשכונה אז היית כל הזמן מתעצבנת על ילדים?" צעקה אשלי.
היילי האטה את הקצב.
"ותמיד הייתי צריכה להרגיע אותך! את זוכרת איך הייתי מרגיעה אותך?" המשיכה אשלי לצעוק.
"הייתי צועקת עליך את מילת הקסם של אמא! את זוכרת מה הייתה המילה?" שאלה אשלי
היילי עצרה.
"מה הייתה המילה, היילי?" שאלה אשלי.
"ריטלין." אמרה היילי והסתובבה אל אשלי. על פניה הייתה הבעה מבוהלת ועיניה היו פעורות לגודל של צלחות.
היא הייתה מתוקה ברמות שלא יאמנו, ופגיעה כל כך.
ראיתי את הצד הזה של היילי כמה פעמים. בשיעורי האמנות, כשהיא ניסתה לצייר אבל לא הצליחה לשבת ובשיעורים אחרים שעניינו אותה. זו הייתה היילי קטנה ומתוסכלת, מלאה בבעיות שהיא לא מסוגלת להתמודד איתן לבד, עזובה ומסכנה. בלי אף אחד שילמד אותה ויבין אותה.
זו הייתה היילי מתוקה, היילי שהייתה ילדה קטנה.
והיא הייתה גם מאוד מעוררת רחמים.
"נכון. עכשיו תעזבי את בוני, כלבה ככל שתהיה היא צריכה לחיות. ואם היא תמות את תיכנסי לכלא." אמרה אשלי.
היילי התרחקה באטיות ממנה ואז רצה אל אשלי וחיבקה אותה למרבה ההפתעה של כולם.
ואז בוני השתעלה וירקה דם והרסה את כל הרגע המרגש בין היילי ואשלי.
תוך עשר דקות היה שם אמבולנס.
הם העמיסו את בוני על האמבולנס כשהם נועצים מבטים מאשימים בהיילי כל הדרך. אלכס צעקה על היילי שהיא כלבה ועלתה לאמבולנס לנסוע עם בוני לבית החולים.
פשוט לא האמנתי עליה.
אני, היילי, אשלי ורבקה עמדנו והבטנו באמבולנס מתרחק מאיתנו.
"טוב, מה לומר? הרסת לחלוטין את הערב הזה." אמרה רבקה להיילי.
שתקנו.
"אבל זה הגיע לכלבה, נכון?" רבקה הפתיעה את כולנו.
"כן!" צעקנו שלושתנו.
"אתן רוצות לחזור הביתה?" שאלה רבקה.
"אני רוצה להישאר פה עוד קצת." אמרה היילי. אשלי הנהנה ואני הסכמתי איתן בחצי הנהון מהוסס.
"אז אני חוזרת. תסתדרו, כן?" היא שאלה.
"כן." ענינו שלושתנו ביחד.
אחר כך היילי ואשלי נכנסו פנימה ואני ישבתי בחוץ על המדרגות.
"היי." שמעתי קול מוכר מאחורי. הסתובבתי במהירות וראית את דין עם זר פרחים ענקי.
"דין!" צווחתי.
"אני יודע מה קרה. מצטער שלא הייתי. אבל אני יכול לפצות אותך." אמר דין.
"איך אתה כבר יודע מה קרה?" שאלתי בפליאה. הוא חייך חיוך של יודע דבר וצחקק.
"תתפלאי כמה מהר שמועות מתפשטות." הוא אמר.
"אוקי… איך תפצה אותי?" שאלתי.
"ככה." הוא אמר והוציא מכיסו קופסה משובצת אבנים.
"מה זה?" שאלתי כשהוא כרע על ברכו.
"דין, הצעת נישואין?" שאלתי בזלזול. הוא הניד בראשו ופתח את הקופסה.
הצמיד הכי יפה שראיתי אי פעם שכב בפנים.
הוא היה מקושט יהלומים עם סימן הנצח מכסף באמצע שלו.
"הו, דין, זה יפהפייה!" אמרתי.
"את יפהפייה." הוא אמר.
"אתה יותר…" מלמלתי, אבל בקושי הצלחתי לגמור את המשפט, כי כבר היינו באמצע נשיקה.