לא כל המלאכים מושלמים פרק 18

פרק 18: יום שלושים וארבע ללחימה
חנות השמלות יכלה להיות סיוט ממש גדול ונוראי, אם לא הייתי מרזה עוד בשלושת הימים האלו.
כשהבנתי כמה המצב גרוע הפסקתי לאכול כמעט לחלוטין, ומאז יום שלישי אכלתי רק שלושה מלפפונים וגם עליהם קיללתי את עצמי.
אז הגעתי לחנות השמלות במשקל שהרגשתי איתו מעולה: שישים ושש קילו.
אבל הרגשתי מעולה בערך לחמש שניות. ברגע שסרקתי את החנות הבנתי שזו חנות לאנורקסיות.
גם אם עכשיו הייתי על גבול המידות הקטנות, בחיים לא הייתי מצליחה לקנות שם שמלה יפה באמת, כי כל השמלות של המידות הגדולות נראו נורא.
"אוי, זה ממש רע." מלמלה רבקה כשהבינה את זה.
"מה ממש רע?" שאלנו שלושתנו ביחד. היא ניגשה אל המידות הגדולות ובחנה שמלה לבנה עם עיטורי כסף וזהב באזור החזה שהייתה אמורה להגיע לי בערך עד הברכיים.
"אני רוצה שלכולכן תהיה אותה השמלה. אתן אוהבות את זאתי?" היא הראתה לנו את השמלה שהיא בחנה.
"אני רוצה פשוט שמלה ורודה פשוטה שאני אוכל לרקוד בה." אמרה היילי.
"אני בדעתה של היילי." אמרתי.
"אתן מטורפות! זה עניין של פעם בחיים ואתן תבזבזו את המסיבה הזו ולא תקנו שמלה יפה?" שאלה אשלי בזעזוע.
"כן, זה בדיוק מה שנעשה." אמרה היילי בשביעות רצון.
אבל רבקה כבר מצאה לכולנו את המידות שלנו של השמלה הזו ואמרה לנו ללכת למדוד בזמן שהיא בחנה עוד שלוש שמלות.
השמלה הסתירה די טוב את השומן שלי והבליטה יותר את החזה שלי, אהבתי אותה.
אבל רבקה התעקשה שנמדוד עוד ועוד שמלות. היילי אהבה את השמלה הראשונה ועוד שמלה ורודה שגם נראתה טוב עלי, ואשלי התלהבה מכל שמלה שהיא ראתה.
מדדנו שמלה ורודה קצרה שהגיעה לי עד אמצע הירכיים, שמלה לבנה שכולה מלאה תחרה, שמלה שחורה ארוכה עם מלא יהלומים ואבנים נוצצות אחרות, שמלה צמודה לבנה עם הדפס פרחוני, שמלה לבנה בלי כלום, שמלה סגולה, שמלה שחורה פרחונית ודי מגעילה למען האמת, עוד שלוש שמלות לבנות עם רמות שונות של נצנוץ וכמויות דומות של אבני חן ושמלה ירוקה מוזרה אחת.
בסוף, למרבה השמחה שלי, החלטנו על השמלה הראשונה.
ואן התחיל סיוט מדידת הנעליים.
נעלי עקב או נעלי בובה? נעלי פלטפורמה או עקב נמוך? אולי בכלל נעלי ספורט אלגנטיות (אני לא מאמינה שהן חשבו על זה בתור אפשרות. כלומר, אפילו אני עם חוש האופנה העלוב שלי הבנתי שזה נראה נורא).
בסוף, אחרי שעה ארוכה שבא ניסו ללמד אותי ללכת בעקבים ולא הצליחו קנינו כולנו נעלי בובה לבנות עם סרט לבן מקדימה.
אז יצאנו מהחנות עם שמונה שקיות. למה שמונה? כי דודה רבקה קנתה לעצמה גם שמלה ונעליים. השמלה שלה הייתה ורודה, ארוכה ועם תחרה בצורת פרחים ונעלי עקב ורודות וגבוהות כמו הבית שלנו עם נגיעות של כחול וירוק.
אני והיילי הלכנו מקדימה ודיברנו. לא ראיתי הרבה את אשלי, אבל כשהבטתי בה ראיתי על פניה הבעה מיואשת ומלאת קנאה. היא רצתה לדבר איתנו בקלות כזו, היא רצתה להיות חלק מאיתנו, והיא לא יכלה. בגלל הריב הטיפשי הזה.
"היילי, בואי שנייה." אמרתי לה כשהיא התיישבה מקדימה.
היא הלכה אחרי ואני אמרתי לה להתיישב באמצע במושב האחורי, אשלי התיישבה לידה ואני מצידה השני.
"למה את עשית את זה?" היא שאלה.
"סתם. רציתי שכל האחיות ישבו מאחורה." אמרתי בתמימות. היא נאנחה.
"טוב, זה חג המולד, נכון?" היא שאלה אותי. הנהנתי בעידוד. רבקה לא נסעה ורק הסתכלה עלינו.
"אשלי, מצטערת על זה שהתמזמזתי עם חבר שלך." אמרה היילי.
"אני מצטערת שהגזמתי, הלשנתי ולא הסכמתי להקשיב לך כשניסית להסביר. למען האמת הוא אנס די הרבה בנות." אמרה אשלי.
אני ורבקה פערנו את פינו ואשלי והיילי והתחבקו.
"אז אנחנו אחיות שוב?" שאלה אשלי.
"אחיות שוב. והפעם בלי ריבים מטופשים על שום דבר. במסיבה הבאה שנלך אליה שתינו אני רוצה שנהיה כל הזמן ביחד." אמרה היילי.
"היי, עדיין יש לי מוניטין." אמרה אשלי בחיוך.
"כלבות… תמיד נשארות כלבות." אמרה היילי ושתיהן צחקו. רבקה חייכה לעצמה והתניעה את האוטו.
נסענו חזרה הביתה.
בבית שררה אווירה של חג המולד, אבל זו הייתה אווירה אחרת.
אווירת חג המולד שלנו הייתה לשבת סביב שולחן האוכל ולפתוח את הטייק אווי שהזמנו אחד לשני כששירי אינדי קלילים מתנגנים ברקע ולפעמים אמא גם הייתה מביאה שלג מלאכותי, אבל רק אם היא הייתה מוצאת מקום להזמין ממנו בזמן.
האווירה בברוקלין הייתה אחרת, ואהבתי אותה הרבה יותר.
אנשים ממהרים לעשות קניות בכובעים אדומים של סנטה קלאוס, אנשים רצים חזרה מהקניות ומקפיצים את העודף בידם, ילדים משחקים בשלג או מצטלמים עם אנשים מחופשים לסנטה שהוצבו בכל רחוב, אנשים מתנשקים מתחת לדבקונים והכי חשוב- עצי האשוח הענקיים שהוצבו בכל חצר ובכל בית.
עץ האשוח שלנו היה עצום. הוא התנשא בחצר שלנו עד לגובה מרשים של חמש מטר. כדי לקשט את החלק העליון שלו היינו צריכים לעלות על הגג.
היילי טיפלה בזה במיומנות.
"זה עץ האשוח הכי יפה שאי פעם ראיתי." אמרתי כשסיימנו.
"טוב, אני הולכת לקנות שמפניה. יש הנחות בחנות עכשיו. אני אחזור די מאוחר כי בטח יהיו תורים עצומים." אמרה רבקה.
"אני חושבת שאני אתקשר ללוק." אמרה היילי.
"ואני אתקשר לדין." אמרתי והלכתי לפלאפון שלי. חייגתי אל דין נייתן וולטר.
"דין." אמרתי כשהוא ענה.
"את נשמעת דחופה ובהולה! מצאת דבקון?" הוא שאל.
"לא. למען האמת פשוט רציתי לבלות איתך את היום הזה. לא בילינו כבר הרבה זמן ביחד." אמרתי.
"אז… מה דעתך על…" הוא עצר כמה שניות בשביל לעשות הפסקה דרמטית.
"פיקניק על החוף הקפוא של האגם באמצע היער מלא השלג?\" הוא אמר לבסוף.
"לי זה נשמע פשוט מעולה. אבל כרגע אכלתי אז אני לא אוכל הרבה, תביא פירות או ירקות בשבילי." אמרתי.
"מה שתגידי, מלאכית קטנה שלי. עוד שעה ליד האגם?" הוא שאל.
"אין בעיות!" אמרתי וניתקתי.
הפעם הייתי נחושה בדעתי להתארגן לבד לקראת הדייט שלנו.
לבשתי ג\'ינס כהה מאוד ודי משוחרר שלא הבליט כמה אני שמנה, חולצה ירוקה די צמודה עם קישוטים על הגב ונעלי הספורט הרגילות שלי. לא אספתי את שיערי אלא הנחתי לו להתפזר על כתפי.
הבטתי בעצמי במראה ו… הרגשתי מעולה.
לא ראו לי כל כך את הבטן, וכמו שהיילי אמרה, רובי הייתי שרירים ולא שומן.
ושרירים זה לא רע, שרירים זה טוב.
לקח לי רק עשר דקות להתארגן אז החלטתי לצאת מוקדם יותר ולעשות טיפה ריצה. רצתי עד לפארק וסט אינסטיד ומשם לקניון, מהקניון עליתי חזרה לפארק ואז עברתי בבית להחליף את החולצה המלאת זיעה בחולצה כחולה פשוטה אחרת.
ואז רצתי אל האגם.
דין כבר ישב שם, על מפת פיקניק משובצת עם סל פיקניק גדול לידו. הוא חייך חיוך ענקי כשהגעתי.
"טוב, אני רואה שאת שוב מאחרת." הוא אמר וצקצק בלשונו.
"אוי, דין, אם יש כאן מישהו שצריך לנזוף בו זה אתה. לא התאמת את המפה לבגדים שלי!\" צעקתי בכעס.
"אוי ואבוי, זה נורא ואיום! תני לי לפצות אותך במלפפון קטן שרק חיכה שתגיעי כבר!\" הוא אמר וגיחך, ואז הוציא מהסל שלושה מלפפונים.
"תודה, דין." אמרתי ובלעתי מלפפון שלם.
"את רעבה." הוא אמר כשהביט בי בולעת את שאר המלפפונים.
"לא, אני פשוט ממש אוהבת מלפפונים. אתה יודע שאני שוקלת כבר כמעט שישים?\" אמרתי. רצתי הרבה, אז זה היה הגיוני שאני אוריד עכשיו עוד במשקל.
"יפה מאוד דרייה! את רואה שאת לא שמנה?" הוא שאל.
"אני לא רוצה להיכנס לשאלות שמנה- לא שמנה." אמרתי מיד. הוא משך בכתפיו.
"את מרוחקת לאחרונה. זה מרגיש לי כאילו שאת מתרחקת ממני ושיש לך עוד חיים חוץ ממני." הוא אמר בניסיון להכניס קצת הומור למשפט הכבד הזה.
"דין, פדופיל יקר שלי, זה חג המולד, בוא לא נהרוס אותו עם דברים שהם רציניים." אמרתי.
"אם את מתעקשת." הוא אמר.
"אז… ספרים, סרטים, תבחר על מה אתה רוצה לדבר." אמרתי
"קראת את הספר שהבאתי לך? ביל גראהם והארוחה האחרונה?" הוא שאל. הנהנתי.
בספר שהוא נתן לי סופר על נוסע בזמן שנסע לארוחה האחרונה כדי להזהיר את ישו שאסור לו להניח להם לצלוב אותו.
הוא לא הצליח והעולם נחרב, ולכן אהבתי את הספר הזה.
"ספר ממש טוב. יש לך עוד דברים כאלו?" שאלתי אותו.
"כבר חשבתי על זה מראש…" הוא אמר והוציא ספר שעל הכריכה שלו צויר ילד טובע בביצה כשרק היד שלו בחוץ. שם הספר היה 'ביצות האבדון אוכלות האדם של ברוקלין'.
"איזה שטויות. זה אמור להיות ספר אימה?" שאלתי.
"כן. והוא די מפחיד למען האמת. זה על אנשי זאב, רוצה?" הוא שאל. חטפתי ממנו את הספר.
"ברור." אמרתי.
המשכנו לדבר, הוא אכל כריכים, בורקסים ועוגות שוקולד ואני אכלתי תפוח.
כשהיה נראה שהסל כבר ריק הוא הוציא החוצה כובע מוזר שמקדימה נתלה ממנו דבקון.
"את רואה? חשבתי על הכל." הוא אמר וצחקנו.
"דין, אני לא יכולה לדמיין לעצמי חבר טוב יותר ממך. אתה פשוט כל כך מושלם, וסבלני וחכם ומתכנן הכל מראש!" אמרתי.
"ואת כל כך שתקנית ולא יודעת כלום בצורה חמודה ומגיעה ממקום אחר לגמרי ויש לך שאיפות מוזרות לחיים!" הוא אמר.
"אוי, אנחנו כל כך מושלמים." אמרתי.
"את רואה מלאך שלי? כל המלאכים מושלמים. וגם את."