לא כל המלאכים מושלמים פרק 16

פרק שש עשרה: יום עשרים ותשע ללחימה.
כבר ארבעה שבועות מאז שהגעתי לפה. טיפה יותר מחודש שלם. עוד מעט מגיע חג המולד, ואווירת החג שוררת בכל מקום.
בחוץ כבר קר מאוד, ופתיתי שלג ראשונים מוצאים את עצמם אל הקרקע.
קניתי בגדים חדשים, וירדתי במידה. אני שוקלת רק שבעים ואחד קילו, והאמת שאני מרגישה נהדר.
חוץ מכאבי הראש, הבטן והבחילות שמלוות אותי לכל מקום וכמעט גורמות לי לאכול משהו.
אבל אני לא נשברת, ואוכלת רק כמה ירקות או פירות ביום. אני ישנה עם היילי בחדר, והיא גורמת לי ללכת לישון יותר מאוחר עם כל המוזיקה שלה, אבל זה לא אכפת לי.
זה רק נותן לי יותר זמן להשלים את השיעורים שאני מפספסת במהלך היום.
כמעט שכחתי מההבטחה שלי לרבקה וממסיבת יום ההולדת. לא ביקרתי בשיעור כבר כמעט שבוע, והיילי היא האחראית לכך.
"היום השש עשרה לדצמבר!" התעוררתי לקול השירה של רבקה.
"אז מה?" רטנתי ופקחתי עיניים.
"זה אומר שזה יום ההולדת שלך, טפשונת!" קראה היילי.
"עוד שבוע אנחנו נחגוג את היום הולדת של כולכן באולם!" אמרה רבקה.
"איזה יופי." אמרה אשלי שנראתה פחות ופחות נלהבת לגבי הרעיון מאזכור לאזכור.
גם אני הייתי כמוה. אמנם הרזיתי, אבל עדיין נראיתי שמנה נורא.
למרות שהיילי הבטיחה לי שרוב הרגליים שלי הן שרירים עכשיו, אחרי כל האימונים בנבחרת, הן עדיין נראות לי שמנות.
דין מזכיר לי כל הזמן שהוא אוהב אותי בכל מקרה, אבל זה לא משנה לי כלום.
"ועוד מעט חג המולד, חשבתי שנצא לקנות עץ אשוח וקישוטים!" אמרה רבקה. אני והיילי החלפנו מבטים.
"בסדר." אמרנו.
"היום יש בית ספר." אמרה אשלי.
"לא, יש סופת שלג, ביטלו את הלימודים." אמרה רבקה.
"סופת שלג?" אני והיילי רצנו אל החלון וראינו את כל החצר מלאה שלג. זה היה יפהפייה. פתיתי שלג ירדו מהשמיים בכמויות עצומות ורוח קפואה נשבה, אבל השלג הלבן היה פשוט מדהים ביופיו.
"וואו…" מלמלתי.
"תני לי לנחש- מעולם לא היית בסופת שלג." אמרה היילי.
"לא." אמרתי.
"שימי את המעיל שלך, אנחנו יוצאות לשחק בשלג. אמא יכולה ללכת לקניות לבד." אמרה היילי.
שמתי את המעיל שקניתי לא מזמן ורצתי החוצה עם היילי. השלג היה קפוא אבל זה היה כיף.
בנינו אנשי שלג, והידיים שלי קפאו לחלוטין.
אחר כך אשלי הצטרפה ועשינו קרב כדורי שלג. היילי זרקה לה כדור שלג ישר לפה והיא צרחה עליה שהיא כלבה ודידתה הביתה.
"את מתנהגת אליה ממש לא נחמד. למרות כל מה שהיא עשתה לך, אולי כדאי שתתפייסו? זה חג המולד בקרוב! כולם אמורים להיות חברים!" קראתי.
"נו באמת, אני בחיים לא אסלח לכלבה הזו. בעיקר אחרי התרגיל המלוכלך שלה ושל אמא שלנו." אמרה היילי.
"את לוקחת דברים יותר מידי ברצינות. תירגעי לפעמים. זה לא כזה ביג דיל." אמרתי.
"הן הפחידו אותי למוות. זה כן ביג דיל, ואני פשוט לא מאמינה שאת בטובתן דרייה!" היא קראה.
"אני לא לטובתן, אני מסכימה איתך שזה לא היה בסדר, אבל עכשיו את מגזימה." אמרתי.
"אם לא תסתמי אני אדחוף גם לך כדור שלג לפה." היא איימה.
"בחייך, את אוהבת אותי יותר מידי בשביל לעשות לי דבר כזה." אמרתי. היא הרימה גבה אחת וחייכה.
"רוצה להתערב?" היא שאלה.
"נראה אותך!" קראתי. היא זרקה עלי כדור שלג שפגע בי ישר בפה. הרגשתי את השיניים שלי קופאות מהשלג הקפוא.
"אני לא מאמינה שעשית לי את זה!" צעקתי ורצתי אליה. התנפלתי עליה עם אגרוף והיא חמקה והחזירה לי. נפלתי על השלג והפנים שלי נקברו בערימה ענקית שנפלה הרגע מהגג.
"אח, היילי, זה כואב." אמרתי. היא ירדה ממני.
"אני לא מאמינה שכואב לך כשאני יושבת עליך. את כזו חלשלושה. הליגה מתחילה בעוד שבועיים ואת תצטרכי להתמודד עם מתחרות שמנות מאוד, ואם הן ישבו עליך באמת יכאב לך." היא אמרה.
"אוי, תפסיקי להטיף לי." אמרתי וזרקתי עליה כדור שלג.
חזרנו לזרוק אחת על השנייה כדורים.
אם להביט על זה מהצד נראה שהסתדרתי יפה מאוד במקום הזה. מצאתי לעצמי הרבה חברים, ובחיי, אפילו היה לי בן זוג שהציע לי חברות בצורה כל כך מדהימה.
ועדיין שקלתי כל כך הרבה. שבעים ואחד קילו… זה המון. כל זה לא הגיע לשמנה כמוני.
אני פשוט לא האמנתי שהיילי באמת חברה שלי. היא הייתה כל כך יפה ורזה… ואני כל כך שמנה ומגעילה.
"על מה את חושבת שם?" שאלה אותי לפתע היילי ששמה לב שהריכוז שלי ירד והפסקתי לזרוק כדורים.
"סתם… " מלמלתי.
"הו, תמיד חושבים על משהו. אני רואה שמשהו מעסיק אותך. מה קרה?" היא שאלה.
"אני… אני פשוט מרגישה כל הזמן כל כך שמנה. אני יורדת במשקל כל הזמן, וזה מרגיש כאילו שזה לא מספיק לי, מבינה? אני תמיד רוצה לרדת יותר. אני שוקלת עכשיו שבעים ואחד ולפני ארבע שבועות הייתי קרובה למאה קילו. אנשים יגידו שזה הישג עצום, אבל זה מרגיש כל כך עלוב בשבילי." אמרתי. אני לא יודעת מה גרם לי לומר לה את האמת. ציפיתי שתצחק עלי, אבל היא הפתיעה אותי.
"אני מבינה אותך." היא אמרה. הרמתי אליה מבט נדהם.
"רגע, מה?" שאלתי.
"אוי, נו, את חושבת שתמיד הייתי רזה כל כך?" היא שאלה.
לא היה לי מה לומר. היא הדהימה אותי.
"בואי איתי." היא אמרה בחום והובילה אותי לתוך הבית. היא פתחה אלבום תמונות והתיישבה איתי על הספה.
היא הצביעה על תמונה של ילדה בערך בת שבע, שמנה מאוד. היה לה את אותו השיער כמו של היילי.
"אין מצב. זו את?" שאלתי.
"כן. וגם זו אני. וגם זו." היא הצביעה על שתי תמונות. באחת מהן הייתה ילדה בת עשר שנראתה יותר גרוע ממני, ובשנייה ילדה בערך באותו הגיל שנראתה כמו אמא שלי.
"הייתי שמנה מאוד פעם, יודעת? אבל לקחתי את עצמי בידיים. והרזיתי. אנשים אמרו לי כל הזמן שאני אנורקסית או בולימית, ואת יודעת? זה היה נכון. ועצוב לי להגיד שזה נכון גם עכשיו. זה לא שיש לי גנטיקה נהדרת. אני פשוט בולימית. ותאמיני לי שאני מבינה טוב מאוד את ההרגשה שלך, אבל את צריכה להרפות מזה." היא אמרה.
"סליחה?"
"את חושבת על זה כל הזמן, זה מעסיק אותך בכל רגע. כשאת מביטה סביב ורואה בנות רזות יותר ממך זה מכה בך, אבל את צריכה ללמוד לשכוח מזה מדי פעם, ולעזוב. יש לך חיים לחיות אותם, ואם תהיה מדוכדכת בגלל זה כל הזמן הם יחמקו ממך." אמרה היילי וחיוך התחיל להתגנב לפניה.
"יש לך חבר, יש לך קבוצת חברים שאוהבים אותך ותומכים בך, עוד מעט חג המולד ויום ההולדת שלך היום, והצרות שלך? הן יכולות ללכת לעזאזל. אם לא תקדישי להן זמן הן יעלמו. אז בואי נצא לקנות מתנות למשפחה ולחברים שלנו, טוב?" שאלה היילי וסגרה בכוח את האלבום.
לאט לאט גם אני התחלתי לחייך.
"טוב." אמרתי.
היילי הלכה להחליף בגדים. היא חזרה בדילוגים כשהיא לובשת גרביונים שקופים, חצאית אדומה, גופיה אדומה וסוג של בגד כיפה אדומה אדום עם פרווה לבנה בקצוות. היא נעלה מגפיים שחורות גבוהות והושיטה לי בגד דומה.
"מסורת קטנה שלי, ללכת לקניות לפני חג המולד ככה. אלו הבגדים שלי מגיל אחד עשרה, אני מקווה שיעלו עליך." היא אמרה.
"תודה." אמרתי ולקחתי את חבילת הבגדים האדומים שהיא הושיטה לי. הלכתי לחדר להחליף.
כשיצאתי הרגשתי מעולה, בגלל שהבטן שלי לא בצבצה החוצה. הבגדים האלו הרזו אותי, והייתי אסירת תודה להיילי.
"בואי נלך לקניות, אחות." היא אמרה.
"בואי."אמרתי ורצנו החוצה, אל הסופה. הלכנו ברגל עד הקניון כשאנחנו מפטפטות בינינו.
הקניון היה מקושט ומלא שטויות של חג המולד, אבל בצורה משונה כלשהי זה גרם לי להרגיש יותר טוב.
קנינו מתנות משותפות לרבקה ולאשלי. לדין קנינו מתנות נפרדות, וגם ללוק. לאלכס ולג'וני קנינו מתנות משותפות.
"מתנות משותפות זה כזה דבר חסכוני." אמרתי כשיצאנו מהקניון עם עודף של עשרה דולרים.
"בהחלט." היא אמרה והעבירה שלושה שקיות מיד אחת ליד השנייה.
חזרנו הביתה גם ברגל. בדרך דין התקשר והודיע שהוא מארגן מסיבה קטנה בחד המולד לכולנו אצלו בבית, ושנחגוג אצלו עם העץ והכל.
הבטחתי שנבוא.
"אני לא חושבת שאמא תהיה מאושרת לשמוע על זה."אמרה היילי.
"היילי, את כועסת על אמא, נכון? אז למה שבמקום לא לדבר איתה ולעשות לה טובה ולחסוך לה את כאב הראש, פשוט לא תבואי לחג המולד? בטוח נהנה יותר אצל דין." אמרתי. היילי חייכה.
"אני ממש אוהבת כשאת מדברת כמו עבריינית, קטנטונת." היא אמרה.
"פשוט נשאיר את המתנות בצהריים בבית ונלך."אמרתי.
"נשמע לי מעולה. ממילא לא רציתי לחגוג עם שתי הכלבות האלו." היא אמרה ואז הסתכלה עלי והוסיפה, "דרייה, אי פעם אמרתי לך כמה אני מאושרת שהחלטת להצטרף למשפחה שלנו?"
"יכולת להזכיר את זה יותר פעמים." אמרתי.
"אז אני ממש מאושרת שאת אחותי." היא אמרה.
"תאמיני לי, גם אני."