לא כל המלאכים מושלמים פרק 10

פרק עשירי: יום שלוש עשרה ללחימה.
דין התעכב בהגעה שלו לבית הספר בשלושה ימים, ובשלושתם לא ממש דיברתי איתו.
את רובם ביליתי עם אלכס והיילי בצפייה בסרטים ומידי פעם, כשהיילי הואילה בטובה לקחת ריטלין, גם עשיית שיעורי בית.
למרות שאלכס והיילי התייחסו ללימודים בזלזול מחפיר, אני ביליתי את רוב זמני הפנוי בחרישה על החומר.
אפילו את הריצות והשחייה הזנחתי.
לא נשקלתי הרבה זמן, ואז, בבוקר שישי, כשאשלי כבר יצאה לבית הספר ברגל, החלטתי להישקל.
נכנסתי לחדר שלה ועליתי על המשקל.
כמעט בכיתי כשהוא נעצר על תשעים וארבע וחצי.
העליתי כל כך הרבה!
מיד רצתי לשירותים. הרגשתי בחילה נוראית גואה בי, שנאתי את תחושת הבחילה.
בכל הפעמים שבהם הייתי חולה הייתי מכניסה אצבעות לפה כדי להקיא מהר יותר, כי שנאתי את התחושה שהבחילה גרמה לי.
התחלתי להקיא כשרבקה נכנסה.
"דרייה!" היא צווחה באימה, אני לא הגבתי כדי לא להשפריץ לכל עבר את הקיא שלי.
רק כשסיימתי ושטפתי את הפה שלי אמרתי לה ברוגע, "זה ממש לא מה שאת חושבת. אני לא בולימית."
"אז מה בדיוק עשית פה?!" היא צווחה.
"אני לא הרגשתי טוב, ואני רציתי להקיא, אני שונאת בחילה אז הכנסתי אצבעות לפה כדי להקיא מהר יותר. זה הכל." אמרתי.
"את נשבעת שזה הכל?" היא שאלה.
הנהנתי.
"אוי, דרייה, בבקשה אל תעשי את זה יותר לעולם! היילי ואשלי כבר כל כך רזות, שהן עומדות להיעלם, אני לא רוצה שתהיי כמוהן!" היא נפלה עלי והתחילה לבכות.
"את לא יודעת כמה זה כואב לראות אותן ככה. אני לא רוצה שתהיי רזה כל כך, אני מעדיפה שתישארי איך שאת! אני אוהבת אותך בכל דרך, אבל אני לא רוצה שתהיי כמוהן!" הבכי שלה גבר.
"אבל הן לא בולימיות או אנורקסיות, אלו פשוט הגנים המצוינים שלך." אמרתי לה. היא הביטה בי וניגבה את הדמעות.
"יש עוד הרבה דברים שאת לא יודעת, דרייה." היא אמרה ויצאה משם.
זה היה משונה, אבל הייתי נחושה להתעלם מזה ולהגיע היום לבית הספר. זה היה היום האחרון של השבוע הראשון ללימודים שלי, והתרגשתי.
אמנם זה לא הצריך התרגשות, אבל התרגשתי.
יצאתי למטבח. רבקה הגישה לי אוכל.
"אני בדיוק הקאתי, אני מרגישה ממש רע, אני אקיא שוב אם אני אוכל משהו." אמרתי לה.
"את חייבת לאכול ארוחת בוקר!" היא התעקשה.
"אמא, אני אביא איתי כריך לבית הספר ואוכל שם משהו." אמרתי.
היא השתתקה ואני התיישבתי על הספה וחיכיתי שהיילי תסיים להתארגן.
זה נשמע מוזר, אבל זה הרגיש טבעי לגמרי לקרוא לה אמא. כאילו שהיא באמת הייתה האישה שהולידה אותי.
לפני שיצאנו רבקה נתנה לי חיבוק ענקי.
"אני באמת אוהבת אותך כמו אמא." היא אמרה לי. הנהנתי וחיבקתי אותה חזרה בכוח.
כמה זמן כבר לא חיבקו אותי? כמה שנים טובות. מאז שאני בת שבע בעצם, לא קיבלתי שום אהבה מההורים שלי.
זה הרגיש כל כך טוב.
ואז היא עזבה אותי ונכנסה לאוטו. נסענו לבית הספר, היא הורידה אותנו מאחור.
"ביי אמא!" קראנו אני והיילי ביחד.
"ביי, מתוקות שלי. יום טוב!" היא צעקה ונסעה משם. ואז הפלאפון שלי צלצל. התרחקתי מהיילי כדי לענות.
"הלו?" שאלתי.
"שלום לך, מלאך. מדבר הפדופיל שלך. אני עומד ליד השער ואין לי שמץ של מושג לאן אני אמור ללכת. רוצה לבוא לעזור לי?" הוא שאל. חייכתי לעצמי.
"אני והיילי כבר באות." הבטחתי וניתקתי.
"בואי," אמרתי להיילי, "הולכים לעזור לפדופיל שלי."
היילי השמיעה 'אוווו' ואני סטרתי לה קלות, היא נתנה לי אגרוף ואני בעטתי בה.
בימים האחרונים ביליתי איתה די הרבה בנבחרת האיגרוף.
"בואי כבר!" צעקתי לה והתחלתי לרוץ אל השער.
ראיתי את דין מרחוק. השיער הג'ינג'י שלו בלט בין כל שאר האנשים. הוא לבש חולצה שחורה של להקה שהתחלתי לשמוע לא מזמן בהמלצתו, והייתה טיפה רועשת מידי עבורי, ומכנסי ג'ינס שחורים צמודים.
"דרייה! איזה כיף לראות אותך!" הוא אמר.
"פדופיל!" צעקתי וחיבקתי אותו. הוא חיבק אותי בחזרה.
"הבאתי לך מתנה, כי זה הסוף של השבוע הראשון שלך בבית ספר כלשהו, החלטתי שמגיע לך לקבל…" הוא רכן אל התיק שלו והוציא משם שקית בד שחורה עם הכיתוב 'מזל טוב, סיימת משהו'.
"מה זה?" שאלתי אותו בהתלבות.
"תפתחי ותראי." הוא אמר. פתחתי את השקית והוצאתי החוצה חולצה שחורה זהה לשלו, שתי זוגות מכנסיים משוחררים ועוד שתי חולצות פשוטות בצבעים אדום וכחול.
"דין, תודה!" צעקתי.
"בבקשה." הוא אמר וחיבק אותי שוב. הכנסתי את השקית לתיק שלי.
"עכשיו, בואי נלך לבית הספר, ואת וחברתך היפה תראו לי את המקום." הוא אמר.
היילי חייכה בעדינות ואמרה, "שמי היילי. שמעתי עליך הרבה, דין הפדופיל."
"היי, היילי, אני מאושר להכיר אותך, אבל תשמרי את הכינוי פדופיל לחברה שלי פה. אחרי הכל, זה משהו שלנו." הוא אמר.
"סליחה." אמרה היילי.
"סולח." אמר דין, ואז הובלנו אותו פנימה.
העברנו אותו את הסיור שעברתי בעצמי לפני כמה ימים, באמצע אלכס הצטרפה. ראיתי שדין המיס אותה בהתנהגות שלו, לגמרי כבש אותה.
אבל לא נראה שהוא מתעניין בה יותר מידי.
אחרי זה הוא אמר שהוא חייב לפגוש מישהו, חבר ותיק שלומד פה כבר די הרבה זמן, והציע שנבוא איתו.
"אני חייבת ללכת לאימון של האיגרוף, ואלכס הבטיחה שהיא תבוא איתי והפעם תתאמן." אמרה היילי.
"אני אבוא איתך." הצעתי. הוא חייך אלי, נפרדנו מאלכס ומהיילי והלכנו לפגוש את החבר שלו.
"אז… מה אתה אומר על המקום?" שאלתי.
"עלוב. אבל החברות שלך נחמדות." אמר דין.
,אל תפזול לכיוונן יותר מידי, שמעת?" הזהרתי אותו. הוא צחקק.
"למה? את רוצה לשמור אותי בשבילך? מקנא בהן טיפה?" הוא שאל בניסיון ברור לחמם אותי.
"שאני אקנא בהן? חח. הן אולי יפות, אבל לי יש את הבעל לעתיד הכי חתיך שיכול להיות." אמרתי.
"מי זה? אני אהרוג אותו עכשיו!" צעק דין.
"טיפש, זה אתה." אמרתי בצחוק. הוא הביט בי כמה שניות ואז צחק גם וחיבק אותי.
"טוב, בואי תעזרי לי לחפש את החבר הותיק שלי- אה הנה הוא!" צעק דין ורץ אל ילד גבוה מעט יותר ממנו, עם שיער חום מבולגן ועיניים חמימות. היה לו חיוך מדהים, והוא נראה מעולה.
שרירי, גבוה, מדהים.
"היי, דיני! מה קורה?" הוא שאל אותו בחיבה.
"מצאת לך חברה אני רואה!" הוא אמר.
"כן, תכיר, זו דרייה. דרייה, זה ג'וני." אמר דין. חייכתי אל ג'וני, וג'וני חייך אלי.
"תענוג להכיר אותך, דרייה." אמר ג'וני.
"תענוג להכיר גם אותך." אמרתי.
"טוב, דרייה, אני לא רוצה לסלק אותך או משהו, אבל אני וג'וני די צריכים לדבר בפרטיות." אמר דין.
"זה בסדר, ממילא הייתי אמורה ללכת לאימון של האיגרוף." אמרתי. דין חייך בהקלה והוביל משם את ג'וני.
אני הלכתי לאימון כשאני תוהה מאיפה הוא הביא את הג'וני הזה, והאם הוא יסכים לעבור לכיתה שלנו.
קיבלתי חלק מהתשובות בהפסקה הבאה, כשאני, דין, אלכס והיילי ישבנו במדשאה ודיברנו.
מסתבר שדין וג'וני הספיקו להיתקל בבוני והיו רשמית חברי עמותת נפגעי בוני, אז אחרי פגישת נפגעי בוני דין הואיל בטובו לספר לנו על ג'וני.
"היינו חברי ילדות, הוא בגילי. גרנו ממש אחד מול השני. הוא לומד פה כבר הרבה זמן והוא החליט שהוא רוצה לעבור לכיתה שלנו."אמר דין.
"איזה יופי." אמרתי.
"שלא תעזי לפזול יותר מידי לכיוונו, שמעת?" שאל אותי דין וצחקנו.
"תראו אתכם, אתם לגמרי זוג יונים. למה שלא תציע לה כבר חברות וזהו?" שאלה היילי.
"אני מאמיןן שהיא צריכה להוכיח את עצמה ראויה להצעת החברות הג'נטלמנית שלי." אמר דין.
"או שאתה פשוט מנסה להרוויח קצת זמן כדי לתכנן את המחווה." אמרה היילי.
"אולי." אמר דין, ושוב צחקנו.
ואז ג'וני הצטרף אלינו.
אם היילי ואלכס נמסו מדין, אז ההשפעה של ג'וני עליהן הייתה כפולה. דין המיס אותן, ג'וני הפך אותן לשלוליות קטנות ולקח להן את הלב בלי להתאמץ.
"שלום, אני רואה שיש לך יותר מחברה אחת." אמר ג'וני לדין.
"בינתיים יש לי אחת, אלו רק נלוות שאולי יצטרפו בהמשך." אמר דין. ג'וני חייך והתיישב ביני לבין אלכס.
"אז, עמותת נפגעי בוני?" שאל.
"כבר סיימנו את הפגישה." עניתי במהירות.
"חבל. היה יכול להיות לי הרבה מה לתרום לכאן." הוא אמר.
,כן, הייתן צריכות לראות איך הוא החזיר לה." אמר דין בהתלהבות. אז במשך שאר ההפסקה הקשנו לדין ולג'וני שסיפרו על הפגישה הנוראית שלהם עם בוני.
"בכל אופן, אני עובר לכיתה שלכם, אז תהיו מוכנים בשבילי. אני דורש סטנדרטים גבוהים." אמר ג'וני כמה דקות לפני סיום ההפסקה.
"מה זה אומר… סטנדרטים גבוהים?" שאלה אלכס כשהיא מתענגת על הצפייה בו ובקוביות שלו.
"זה אומר- לפחות שתי נתינים שיעשו כל מה שאני אומר בכל רגע נתון, ומורות טיפשות. אה, ושתי בנות יפות." אמר ג'וני בחיוך עקום.
"ביקשת, קיבלת." מלמלה אלכס בקול עמום.
"אלכס, את נשמעת כאילו לקחת סמים." אמרתי בצחוק.
"מה לעשות, אני כל כך חתיך שאני גורם לבנות להתנהג כמו מסוממות בעזרת היופי המסנוור שלי." אמר ג'וני.
"מצחיק." אמרתי.
"מה, את לא מאמינה שאני יפה?" הוא שאל.
"בטח שאתה יפה, אבל זה לא גורם לבנות להתנהג ככה." אמרתי.
"תסבירי את עצמך."
"צריך גם אופי כדי להמיס בנות, לא רק יופי. ונראה שאין לך הרבה אופי, אתה פשוט חתיך. אם היה לך אופי, הן היו שלך. אבל אם יש לך רק יופי, אז הן אולי אוהבות אותך, אבל זה רק בינתיים. בנות שוכחות די מהר מיופי." אמרתי.
"טוב, מתוקה, עשית לי כאב ראש." הוא אמר במבטא ספרדי.
"אל תקרא לי מתוקה." אמרתי.
"אז איך לקרוא לך?" הוא שאל.
"אל תקרא לי. אני הולכת לשיעור." אמרתי, וגררתי איתי את דין לעמידה. דין נראה מבולבל מההתנהגות שלי אבל הלך איתי לכיתה.
"למה את כל כך שונאת אותו?" הוא שאל.
,אני לא שונאת אותו, אני פשוט שונאת שאנשים מתנהגים כמו פוצים נפוחים ובטוחים שמגיע להם הכל." אמרתיי.
"את תצטרכי להתמודד עם זה, הוא עומד להיות איתנו עוד הרבה זמן." אמר דין.
"אני אתמודד עם זה, אבל אני לא עומדת להפוך לשלולית קטנה לרגליו." אמרתי.
"וטוב שכך." אמר דין והלכנו לשיעור הבא.