לא הכל אצלי טוב-פרק 3

השעון המעורר ציפצף.השעה שבע.
ארוחת בוקר בשבע וחצי.
אוי לא,בית ספר…אני מקווה שאין שם מורות מכשפות.
לפחות אין תלבושת אחידה.
לבשתי את הדבר הראשון שבא לי ליד.
ואנס שחורות,סקיני כחול כהה וחולצה של bring me the horizon.
כמו בכל בוקר אני לא יכולה בלי מוזיקה.
רק עכשיו שמתי לב שיש מחשב בחדר,וגם רמקולים.חיברתי את הטלפון לרמקולים והדלקתי מטאל.השתחררתי מעט והתחלתי לארגן את עצמי.
'לשטוף פנים,להתאפר,להסתרק…' זימזמתי לעצמי את רשימת ה"מטלות".
סיימתי.כריזה לארוחת בוקר.
יצאתי מהר מהחדר,עברתי את המסדרון במהירות עצומה לפני שהעדר בא לרמוס אותי.
אני בחוץ,שלמה ובריאה.
מתקדמת לאט לכיוון חדר האוכל.
אני נושמת את אוויר הבוקר הלח לתוך ריאותיי.
עוצמת עיניים כדי להתרכז,להתעשת ולהתחיל יום חדש עם ראש צלול.
נכנסתי,הייתי בין הראשונים.
לא היה לי חשק לאכול,אבל אכלתי בכל זאת כי ידעתי שבזמן הלימודים זה עוד יתנקם בי.
אכלתי לבד ובצד.כולם היו מגובשים,היו חבורות.אין אחד שהיה בודד,חוץ ממני-כמובן.
זימזמתי לעצמי בראש שיר,זה העביר את הזמן.
סם התיישב לידי.
"בוקר טוב,לידיה",הוא חייך אליי חיוך עדין.
התהפנטתי מהחיוך שלו,אבל שלטתי בעצמי.
"בוקר טוב,סמית' ".
"איך את ישנת?"
"מפתיע למען האמת.ישנתי די טוב.לרוב זה לא ככה כשאני במקום חדש".
"אני שמח שאת מרגישה כאן בנוח".
שנינו סיימנו לאכול באותו הזמן.
הלכנו בינתיים לבניין הראשי.נשאר עוד הרבה זמן עד שמונה וחצי-שעת היציאה.
"בואי נלך לחדר שלי".
"אממ…אוקיי".
עלינו קומה אחת,והלכנו עד סוף המסדרון.
"אל תדאגי,גם לי אין עדיין שותף".
האמת שלא דאגתי לזה.
החדר שלו היה זהה לשלי בדיוק.
אך היה הבדל.המדפים היו עמוסי ספרים.
שולחן העבודה מלא בצבעים,טושים,צבעי גואש,צבעי שמן…
בכל מקום היו מפוזרות פלטות צבעים.
הקירות היו מלאים בציורים.
בתוך הארון היו המון בלוקים עם דפים גדולים לציור.
"אתה אוהב לצייר?"
"כן.פעם הציור היה הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים.בלי זה לא הייתי חי עכשיו".
הציורים כולם היו כהים.הציור המהפנט ביותר היה דיוקן של נערה מביטה על הירח.
היה ביני לבינה דימיון מחריד למדי.
"אני כל הזמן מצייר בבוקר,אחרי שאני חולם",הוא הצביע על דיוקן הנערה,"את זה ציירתי היום בלילה.היה לי חלום עלייך".
מכאן בא הדימיון.
הלב שלי התחיל לפעום במהירות.ככל הנראה מרוב פחד.
"למה חלמת עליי?"
"הלוואי והייתי יודע.."
התיישבתי על המיטה.הוא עמד ליד החלון,הביט בנוף המשתקף לנגד עיניו.
התיישבתי בישיבה מזרחית.
"למה אתה כל כך נחמד אליי?.."
"מה זאת אומרת?"הוא הגניב חיוך קטנטן ושרמנטי.
"למה אתה התעקשת לפצות אותי על שהפלת אותי בטעות.למה אתה מעדיף להסתובב איתי מאשר להיות חלק מחבורה.לא חסרות כאן חבורות שמתאימות לך".
"את לא מכירה אותי.אם כן היית מכירה,היית יודעת שאף חבורה כאן לא בשבילי.אני לא טיפוס של חבורות,אני מעדיף להיות זאב בודד.אבל אני כבר לא זאב בודד,מאתמול כבר".
"אתה מתכוון שנסתובב יחד קבוע?"
"אם כמובן את רוצה".
"אין לי בעיה.עדיף חבר אחד אמיתי מאשר הרבה מזוייפים,לא?"
הוא הביט בי כמו שמביטים על אדם שאמר את המשפט החשוב ביותר לאנושות.
הוא נתן לי להרגיש מיוחדת.אהבתי את זה.
"בואי,נצא".
יצאתי איתו מהחדר,והלכנו לכיוון השער.
הפקח כבר עמד שם.
אנחנו עומדים מול בית הספר.
אני הולכת מאחוריו בצעדים מהוססים.
"אל תפחדי.."הוא לחש אליי.
התחלתי ללכת באותו הקצב איתו.
"הדבר שהכי מוצא חן בעיניי זה שיש שיעורי ריקודים סלוניים.כל שיעור סגנון אחר,כל שיעור מחליפים בן/בת זוג".
הבטתי בו והנהנתי כאות שהבנתי לאן הוא חותר.הוא חייך אליו חיוך שובב וחרץ לשון.
התחלתי לצחקק.
כמה מפתיע,אני איתו באותה הכיתה.אך הושיבו אותי בסוף הכיתה לבד..
מישהו כבר יושב לידו.
ככה הוא לא יגרום לי להסמיק ולחייך כל השיעור.אבל אני אוהבת כשהוא עושה את זה.
הגיע שיעור ריקודים סלונים.
לומדים סלואו.
למה בעצם לומדים כאן ריקודים סלוניים?במה זה עוזר בדיוק?
סם ביקש מהמורה שהוא ירקוד איתי.
הקש ששבר את גב הגמל.המורה החליטה מראש על הזוגות,ואני לא איתו.
ראו את הזעם עוד שנייה מתפרץ ממנו בלהבות ענקיות ומסוכנות.
כמה איפוק היה בו,הוא נרגע מיד.
נכנס לכיתה בחור בגובהו של סם.
שיערו חום בהיר.לא הצלחתי לקלוט את צבע עיניו.
"רומן,למה אתה עוד הפעם מאחר?"רקעה המורה ברגליה מרוב כעס.
"טוב.לא משנה,תיכנס לכיתה.השיעור הזה אתה תרקוד עם לידיה",היא הצביעה עליי.
הלב שלי נעצר.מי זה לעזאזל?
הוא התקדם אליי לאט.
הביט בתוך עיניי.
"נעים מאוד,אני רומן".
"לידיה".
לכול הבנים כנראה יש נימוסים,הוא גם נישק את גב כף ידי.
סם הציץ דרך כתפו השמאלית בקנאה.
הוא תפס בידי הימנית.את היד השנייה שלי הנחתי על כתפו,והוא הניח את ידו על המותן שלי.
הוא הידק אותי אליו בעדינות,כאילו מפחד שאני אברח לו.
המורה הראתה את הצעדים,והתחלנו לרקוד.
העיניים שלנו הצטלבו,ולא יכולתי שלא להתעניין בו.
"אז,לידיה…מתי הגעת לכאן?אני רואה שאת חדשה.."
"הגעתי אתמול".
"חדשה דנדשה!!!",החיוך שלו היה מקסים.
הוא קלט את סם נועץ בנו מבטים.
"אני רואה שמר סמית' נדלק עלייך".
"לא!!!אנחנו הכרנו רק אתמול.אנחנו רק ידידים".
"אני חושב שהוא רוצה יותר מידידים".
הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה מרוב הלם ופחד.
"אין מצב".
"טוב.איך שאת חושבת".
"וממתי אתה כאן?"
"הגעתי לפני שנה".
"האם יורשה לי לשאול מדוע?"
"בחורה אינטיליגנטית אני רואה.אני כבר מחבב אותך",הנה עוד פעם החיוך המקסים.
"את רוצה שאולי נדבר על זה אחרי הלימודים?"
"האם אני שומעת הזמנה לדייט?"
"את שומעת מאוד טוב".
חייכתי אליו והנהנתי לאות הסכמה.
הרגשתי שאני מרחפת כשרקדתי איתו,זאת הייתה הרגשה מיוחדת…