לא הכל אצלי טוב-פרק 2

"תודה!!!לא ציפיתי!לא היית צריך בכלל".
"הייתי צריך לפצות אותך עם עוד משהו קטנטן.אני יכול להיכנס?"
"אתה תמיד יכול להיכנס.אל תישאל אפילו".
"אז…לא אמרת עדיין איך קוראים.עד עכשיו השם שלך בשבילי היה:היפהפה המיסתורית".
חייכתי לכיוונו.
"קוראים לי לידיה.אבל כולם קוראים לי לידי".
"אני מעדיף לקרוא לך לידיה,כדי שאהיה מיוחד במשהו בשבילך".
הבטתי בעיניו וחיוך נוסף עלה על שפתיי.
"אתה יכול להתיישב".
הוא התיישב לאט על הכיסא שליד השולחן.
הוא לקח את התיק שלו,שהוא הניח ליד הדלת.
אפילו לא שמתי לב שהוא בא עם תיק.
"הבאתי בשבילך כמה ספרים.אם אחר הצהריים לא יהיו לך שיעורי בית,את תוכלי לקרוא".
"אתה ממש טיפוס אינטיליגנטי,אה?"
"אם ככה את רוצה לקרוא לזה.אני מעדיף לקרוא לזה 'מתעניין בעולם' "
הבטתי בכל הספרים שלו.היו המון ספרים עם שפה גבוהה שלא כל כך הבנתי.
ביניהם היו גם רומנים וטרגדיות.
"אני לא אינטיליגנטית כמוך כדי להבין את כל הסיפורים האלו".
"לא צריך שתהיי חכמה בשביל לקרוא את זה.את צריכה פשוט סקרנות ולדעת איך להישאב לתוך הסיפור כדי להבין אותו".
הבטתי בו בבילבול.
"נגיד,הרומן הזה",הוא סימן באצבעו על ספר עבה כרך עם כריכה כהה,"פתחי בבקשה את העמוד הראשון".
בלי היסוס פתחתי את הספר.
בעמוד הראשון כתוב בכותרת:פרק 1.
מתחת ישנו קו משורבט בצורה עדינה ומעוצבת.
והסיפור מתחיל..אני קוראת,אך לא מבינה כמעט כלום.כשאני מסיימת לקרוא את העמוד,
אני מביטה בו בצער ואומרת:"אני לא הבנתי".
"זה לא מספיק מסקרן אותך.ובגלל זה זה לא שואב אותך לתוך הסיפור".
הוא נטל ממני בעדינות את הספר,פתח בעמוד הראשון והחל לקרוא לי.אחרי כל שורה הוא עצר והביט בי אם הבנתי.
כשהוא הקריא ראיתי את זה בעין אחרת.
השורות קיבלו לפתע רגש.הייתי מהופנטת מהקריאה שלו.הוא סיים את העמוד,הביט בי ושאל אם עכשיו הבנתי.הנהנתי לעברו.
"מסופר על הכאב של הבחור כשראה את אהובתו נדרסת על ידי בן בליעל שרצה להרוס את אהבתם.הוא הביט במחזה שבו אהובתו על מיטת בית החולין נאבקת לנשום,אך חוט החיים נקרע,והנשמה יוצאת ממנה.."
הוא סיפר ברגש.כאילו הוא חווה את הכאב הזה.
הבטתי בו בתימהון.איך הוא מצליח לחוות את הסיפור.איך הוא מצליח לחוש את הרגש שהסופר מנסה להעביר.אני בכלל לא הצלחתי
כשקראתי בכוחות עצמי.
"אם את רוצה לנסות בכל זאת להבין את הסיפור,אני אשאיר את הספרים אצלך".
הנהנתי והודיתי לו.
ישבנו עוד קצת בחדר ודיברנו על הפנימייה,מאיפה באנו,מה אנחנו עושים פה בעצם…
"לפני חצי שנה באתי לכאן בגלל שהייתי מכור לסמים.אבי החורג היה חלק מכנופייה שסחרה בסמים,והוא רצה שמאחוריי גבה של אימי אני גם אלך לסחור עם הכנופיה.בגללו התמכרתי.
הוא הרס את החיים שלי ושל אימא שלי.
כשאימא שלי גילתה ששנינו בכנופייה הזאת,היא לקחה אותי ונטשנו יחד את הבית.
אבי היה חסר מעצורים והוא כעס.בלילה הוא פרץ לדירה החדשה שאליה עברנו,פצע קשה את אימי.אני נלחמתי בו,עד שהצלחתי להחזיק אותו והזמנתי משטרה.אימא שלי עד עכשיו בבית חולים,הפצעים שלה קשים.אבי החורג בכלא,ולי לא היה איפה להיות,אז השאירו אותי כאן.."הוא סיפר.
העיניים שלי נהיו גדולות מרוב הלם.
לא האמנתי שבגלל זה הוא כאן.
"ולמה את הגעת לכאן?"
"אני גרה מגיל חמש רק עם אימא.ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת ארבע.עד גיל חמש גרתי שבוע אצל אימא,שבוע אצל אבא.
זה לא מצא חן בעיניי אימא שלי אז גרתי רק אצלה עד עכשיו.
הייתי מתוסכלת,כל הזמן ברחתי לאבא כשהיה לי קשה בבית בגלל ההתמוטטויות עצבים של אימא.היא אמרה שאני מזכירה לה את אבא.
אבא שלי התעצבן עלי מאותה הסיבה.הזכרתי לשניהם אחד את השנייה.
לא יכולתי ככה יותר והתחברתי עם נערים ונערות שמעשנים,שותים,עושים שטויות,מסתבכים עם המשטרה.
הם חיו על הקצה,לא היה אכפת להם מה אומרים עליהם.אהבתי את דרך החיים שלהם והצטרפתי אליהם.
רק שהייתי צריכה לדעת שהם לא מגנים אחד על השני כשמישהו מסתבך.
המשטרה תפסה אותי,אימא שלי גילתה גם על הסיגריות והאלכוהול.היא חשבה הרבה זמן מה לעשות.לפני יומיים היא הודיעה לי שהיא רשמה אותי לפנימייה הזאת.התעצבנתי עליה.כל הזמן הזה התחננתי שלא תעשה לי את זה,אבל היא עשתה.והנה אני באתי לכאן היום.לא יודעת מתי אני אצא מהחור הזה.."
הוא הביט בי בכאב.הוא תפס בידי והידק אותה חזק לשלו.
הוא הרגיע אותי ואמר לי:"הכל יהיה בסדר.התקופה האפלה כבר עברה.."
חייכתי אליו חיוך מאולץ.
הוא קם,עדיין אוחז בידי.
"לאן אנחנו הולכים?"
"לטייל,בערב הכי יפה כאן".
בכלל יכול להיות יפה במקום הדיכאוני הזה?

אנחנו מתהלכים בין הבניינים.המקום כאן דווקא די גדול.פנסי הרחוב שהתקינו כאן גרמו לאווירה רומנטית לשרור מסביבנו.
"אני מצטער על מה שקרה לך".
"אתה לא צריך להצטער.אני לא אוהבת שאנשים אומרים את זה.שנינו יודעים שאתה בכלל לא אשם בזה.זאת רק אני אשמה".
"אני פשוט מרגיש שאני צריך לבקש סליחה.אני רוצה שלא יהיה כאב בליבך יותר".
"עדיף שיהיה כאב מאשר שלא יהיה כלום.."
"ואם אני אעלים את הכאב ואמלא את ליבך במשהו אחר?מיוחד?.."
"כמו מה?"
"עוד מעט תגלי.."
התחלנו ללכת לכיוון הבניין הראשי.לא חשדתי בכלל במה שהוא אמר.בטח סתם משהו לא ממש חשוב.הוא סתם נחמד אליי כדי שאני ארגיש נוח כאן.
הגענו לדלת שלי.
"תודה.היה לי ממש כיף איתך".
"אני שמח…
אני יכול?"הוא פרס את ידיו כדי לחבק אותי.
חיבקתי את חזהו,מרוב הגובה שלו.
ידיו נחו על כתפיי.הרגשתי לראשונה מוגנת ורגועה.
"לילה טוב".
השבתי לו ברכת לילה טוב וסגרתי את הדלת…