לא הכל אצלי טוב-פרק 1

השפלתי את מבטי.לא רציתי להיות במקום המדכא הזה.למה אימא הייתה צריכה לעשות את זה?!
"מה השם?" שאלה הפקידה.
"לידיה אוונסן".
"כן,נרשמתם בהצלחה.אתם מוזמנים ללכת לחדר 16,שם חדר השינה שלך",אמרה הפקידה כשהיא פונה אליי.
אימא הלכה גם לאט כמוני.היא מפחדת.
"את כועסת?"
"לא.אני בכלל לא כועסת",אמרתי בנימה צינית ועצבנית.
אימא השפילה מבט.
מספרי החדרים מסודרים במסדרון לפי הסדר.
מספר 1,מספר 2,מספר 3…
סוף המסדרון.חדר מספר 16 הוא האחרון ביותר.
פתחתי את החדר,וניצב מולי חדר בינוני,חנוק מעט.כולו לבן.
ישנן שתי מיטות.הייתי מבולבלת מעט.
"יהיה איתך שותף לחדר,או שותפה",אמרה מאחוריי אימא.
"ומתי הוא או היא יגיעו?"
"בינתיים לא נרשמו עוד ילדים לפנימייה.בינתיים החדר הזה הוא רק שלך".
לפחות יהיה לי קצת פרטיות.
בחדר יש גם חדר אמבטיה צמוד,מעוצב בסגנון אלגנטי ובהיר.
"בואי,נביא את המזוודה שלך,אני אעזור לך לפרוק.ואחר כך נצא לסיור קטן",אמרה לפתע אישה קטנטנה וחמודה שהייתה לבושה בבגדי משרתת."אני הסדרנית.אם את תצטרכי משהו,אני אעזור לך בכל דבר כאן".
חייכתי אליה והלכתי איתה לכיוון היציאה מהבניין.אימא נגררת מאחורינו.
כשהגענו לאוטו,אימא פתחה בעצב את תא המטען.לקחתי את המזוודה,חיבקתי את אימא ונפרדתי ממנה לשלום.
הלכתי עם הסדרנית בחזרה לחדרי.
פתחתי את המזוודה והופתעתי לגלות שאימא שמה את גם הבגדים השחורים האהובים עליי ולא רק מה שהיא קנתה לי שלדעתה היה בגדר 'הטעם הטוב'.
סקיני ג'ינס שחור עם השיפשופים,הסקיני השחור הרגיל,הסקיני הכחול כהה,חולצה של בי וי בי,חולצה של ברינג מי,חולצה של נירוונה,סתם חולצת טריקו שחורה.
אלה הבגדים האהובים עליי.
אימא קנתה לי עוד בגדים שהיא אוהבת,כדי שאני 'אראה נורמלית'.
שמלה לבנה,שמלת תחרה שחורה,חצאיות,חולצות בטן,חולצות עם גב פתוח,נעלי עקב נמוכים-אימא יודעת שאני לא מסוגלת ללכת על גבוהים,נעלי בובה,חולצות בהירות עם הדפסים שמחים שעשו לי בחילה.
הסדרנית סידרה את השמלות והחצאיות על קולבים,החולצות והמכנסיים קיפלה יפה ושמה בצורה עדינה במדפים.
את נעלי הסניקרס,נעלי הבובה והעקבים הנמוכים שמה במדף בנוי במיוחד לנעליים.
מעולם לא היה לי מדף כזה בבית.
את תיק האיפור ארזתי לבד,לא רציתי שהיא תעבוד קשה מדי רק בגללי.
עוד פעם אימא תקעה לי קרמים.
קרם לחות לפנים,קרם גוף,קרם ידיים,קרם רגליים,ג'ל ניקוי לפנים…
אבל!היא קנתה לי איפור חדש!!!
אייליינר,מסקרה,אודמים בהירים וכהים,ליפגלוסים,מייק אפ…
אימא ממש מפנקת.יותר מדי אפילו.
סידרתי את הכל במדפים הקטנים שלצד הכיור.מעל הכיור הייתה מראה גדולה ורחבה.
"טוב.אם סיימנו אז בואי נצא לסיור קטן".
"אוקיי",אמרתי וניסיתי להישמע כמה שיותר נלהבת.
"בבניין הזה יש שלוש קומות.בכל קומה 16 חדרים,בכל חדר שני אנשים.
בשאר הבניינים יש ארבע קומות,גם כן 16 חדרים כל קומה.
זה הבניין הראשי-זאת אומרת,שכאן משרד הקבלה.
יש חצר גדולה עם מתקני ספורט,דשאים,צמחייה"…
יצאנו החוצה.כשהסדרנית סיפרה על החצר,זה היה נשמע כאילו זה המקום היפהפה בעולם.
אך האמת מכוערת והחצר אפורה ואפלולית.
"הבניין הקטן יותר שמול הבניין הראשי הוא חדר האוכל.כשמודיעים בכריזה על ארוחת בוקר/צהריים/ערב,את מגיעה לשם".
"איפה לומדים?"
"בבניין שמעבר לכביש.משמונה וחצי בבוקר נפתחים השערים,עומד פקח שעוזר לתלמידים לעבור את הכביש,וכמובן שומר שאף אחד לא יברח מהפנימייה.הלימודים מתחילים בשעה תשע בבוקר".
הנהנתי לאות הסכמה.
"ארוחת צהריים!!!" הודיעו בכריזה.
"את רעבה?" שאלה הסדרנית.
"אמ…לא,אני מעדיפה ללכת לחדר.אכלתי כבר בבית".
"בסדר,איך שאת רוצה מתוקה".
חייכתי לה והודיתי לה על הכל.
נכנסתי לבניין הראשי,הולכת במסדרון לכיוון החדר שלי.המסדרון הומה אדם.
כולם הולכים בכיוון הנגדי ממני.
אני מחכה בצד שהעדר יצא ואוכל ללכת בשקט ובנחת.
כשזה קרה,התחלתי ללכת לאיטי,מביטה על הרצפה.על נעלי הוואנס השחורות שלי.
לפתע אני נדפקת במישהו.גופו חסון וקשה עד כדי כך שנפלתי על הרצפה ונחבטתי בראשי.
עצמתי את עיניי חזק עד שהכאב עבר ופקחתי אותן.
התיישבתי והבטתי במי שממנו נפלתי.
"אני מצטער.התרשי לי לעזור לך?"הוא הושיט לי את ידו.נימוסים והליכות היו הצד החזק שלו.
אחזתי בידו,התרוממתי.משכתי את חולצתי כלפי מטה וניקיתי את עצמי מעט.
אני סמית'.אבל את יכולה לקרוא לי סם".
הוא תפס ונישק את גב כף ידי.
לא התרגלתי שמתייחסים אליי כך.
שיערו היה לבן כמו שלג.כאילו הוא דמות באנימה.עיניו ירוקות ונוצצות.
"אני מצטער על שהפלתי אותך.איך אוכל לפצות אותך על זה?"
"זה בסדר.זאת הייתה רק תאונה.אתה לא צריך לפצות אותי.."
"אני מתעקש.אני חייב לפצות אחרי שהפלתי והכאבתי בטעות למישהי כל כך יפהפה וביישנית" הוא חייך אליי חיוך מתוק.
"אני מניחה שאתה יכול ללוות אותי לחדר שלי".
"בשמחה".
הלכתי איתו במסדרון,בשקט ובנחת.כמו שרציתי.
פתחתי את הדלת.
"אתה יכול להיכנס".
הנימוסים שלו גבוהים מאוד וזה מעט הפחיד אותי.עד שלא אישרתי לו,הוא עמד במפתן הדלת.
"מתי את הגעת לכאן?"
"היום.לפני שעה וחצי".
"אהה,אז את ממש חדשה כאן".
"כן.יקח לי זמן להתרגל.מתי אתה הגעת לכאן?"
"לפני חצי שנה.אני לא הכי חדש,אבל גם לא הכי וותיק.זה לדעתי הכי טוב".
"תלוי למי".
"…התרצי להתלוות אליי מחר להליכה לבית הספר?"
"כמובן.אני אשמח".
הוא קד אליי קידה קלה כאות תודה.
"באיזה חדר אתה נמצא?שאני אדע איפה אתה,אם אני אחפש אותך".
"חדר 16,קומה מעלייך".
"אוקיי,תודה".
הוא שוב נשק לגב כף ידי,ויצא מהחדר.
אחרי שעתיים שמעתי נקישה בדלת.
פתחתי והופתעתי לראות אותו,עם צלחת קטנה ועליה קינוח בשבילי…