לא אותו הדבר- פרק 9 (הסוד)

יום ראשון, ה5 בינואר 2014
כל שבת ישבתי בבית וחשבתי על העולם, המסקנה היחידה שיצאתי איתה הייתה שאין לי מסקנות ושביזבזתי את הזמן לחינם.
הוא ישב מחוץ לבית שלי כל היום. ניסה להתקשר כמה פעמים אבל לא עניתי לו. דפק בדלת בערך כל חצי שעה אבל לא פתחתי לו.
בערך בשעה חמש הבנתי שזה חסר טעם. אם הוא צריך הסברים, אני אתן לו אותם, שיהיה לו לבריאות.
לקחתי דף וכתבתי בלורד אדום: 'הסברים:'.
'הנשיקה- להראות לבנות שאין ביננו כלום.
הבריחה- מיהרתי לשיעור.
השכונה- טיול רגלי תמים שאני לא הולכת לחזור עליו.
זהו, קיבלת מה שרצית. עכשיו תלך'.
והכנסתי מתחת לדלת.

אחרי רבע שעה שמעתי שוב פעם דפיקה בדלת. מזל שאמא ואבא לא היו בבית אלא בבית המשפט. ואז הפסיקו הדפיקות והטלפונים. הוא סוף סוף הלך.

למחרת, כשעמדתי והוצאתי ספר ביולוגיה מהלוקר, הרגשתי מישהו נצמד אליי מאחורה. הייתי מתורגלת בזה, וישר קיפלתי את הרגל בצורה חדה מאוד. מי שמאחורי התקפל ולפני שהספקתי להסתובב הוא רץ משם, אוחז במכנסיו.
הסתובבתי בחזרה ללוקר וראיתי שם פתק שכמו הגיע משום מקום. 'בהפסקה' אמרתי לעצמי והכנסתי אותו לכיס האחורי, בדיוק כשנשמע הצלצול לשיעור.

בהפסקה רצתי מסביב למבנה, לעץ שעליו אני אוכלת כבר מיום חמישי, כשהבנות העיפו אותי מהשולחן לטובת נערה מקובלת שעברה לכאן מהיינס. טיפסתי על העץ ושלפתי את הפתק מהכיס. פתחתי אותו ועיניי סרקו את השורות במהירות:
'אני יודע שאת כועסת.
תקשיבי לי בבקשה, בקשה אחת ואחרונה ממני.
אני רוצה להתנצל, וכדאי שאני אתחיל במה שקרה לפניי שנתיים.
הייתי אידיוט, חשבתי שכולן רוצות אותי ושאני יכול לעשות מה שאני רוצה.
באותו היום, כשדקרת את עצמך, אני בדיוק עברתי ברחוב.
כשהסתכלתי בחלון וראיתי אותך משתוללת עם מספריים, יש רצתי לבית ונכנסתי דרך החלון שבמטבח.
בדיוק כשנכנסתי את דקרת את עצמך ביד. אני לא יודע כמה את זוכרת ממה שקרה, אבל אז כיוונת את הלהב של המספריים ללב שלך'.
הראייה שלי היטשטשה וגיליתי שאני בוכה. ניגבתי את הדמעות וחזרתי לקרוא.
'זינקתי וחטפתי לך את המספריים מהיד. את קיללת אותי והרבצת לי אבל אני החזקתי אותם גבוה מעלייך ולא נתתי לך אותם אפילו כשבכית, ולראות אותך בוכה היה סיוט בשבילי.
מתישהו התמוטטת מהדקירות, ואני נפלתי מעלייך.
הבטתי בעינייך מלאות הזעם ושאלתי אותך מה קרה.
אני לא יודע איך, אבל התחלת להירגע מהכעס, ויחד עם הבכי שטפת החוצה את הסיפור.
באיזשהו שלב נרדמת ואני התחלתי לבכות עלייך.
רציתי לחסום לך את הדם אבל אז שמעתי את הדלת נפתחת וקפצתי מהר מהחלון, שלא יחשבו שאני דקרתי אותך'.
הצילצול נשמע, ומיהרתי לנגב את הדמעות שהרטיבו את פניי. במשך שני השיעורים רק ייחלתי לחזור הביתה ולהמשיך לקרוא, לדעת למה הוא עשה את זה.
על מה הוא מתנצל.