לא אותו הדבר- פרק 8 (הסברים)

יום שישי, ה3 בינואר 2014
כל אחד מהנערים התקרב אליי מצד אחר, מחייכים ברעבתנות.
התכווצתי לכדור וכיסיתי את הראש בידי, יש לי רק ניסיון אחד ואסור לי לבזבז אותו. לקחתי שאיפה עמוקה וראיתי במוחי את הריאות שלי מתמלאות בחמצן עד שהן מתפוצצות. בשאיפה חזקה רוקנתי אותן, וצעקתי. צעקתי הכי חזק שאני יכולה.
כשהייתי בכיתה ז', המורה לפיתוח קול הייתה יוצאת כל שיעור עם מיגרנות בטענה ש"את מפוצצת לי את האוזניים". אז אם הריאות האלה לא טובות לשיר- לפחות שיעזרו לי עכשיו.

כשפקחתי את העיניים ראיתי שחור מרוב הוצאת אוויר. מיצמצתי והאצתי במבטי להתפקס. הצללים שריצדו מולי התערבלו וזזו כמו גיצים במדורה. ניגבתי את ידיי המזיעות במכנסיים ומיששתי בעיוורון חלקי את הקיר מאחורי בשביל להתייצב. הסתכלתי מסביב והופתעתי לגלות שאני שם לבד. דמיינתי את הכל? אבל זה הרגיש כל כך אמיתי.

החלטתי שלא להתעמק במחשבה כשאני עדיין בתוך השכונה ההיא. רצתי החוצה הכי מהר שיכולתי ולא עצרתי עד שהגעתי הביתה.
זה לפחות מה שרציתי לעשות. ביציאה מהשכונה הרגשתי משיכה חזקה ביד ומרוב התנופה נפלתי על מי שמשך אותי. שמעתי קול השתנקות וזינקתי על רגלי, סוקרת כמו רדאר את מי שמשך אותי. זה היה הוא. "מה לעזאזל אתה עושה כאן?" לחשתי בתדהמה. "סליחה?" הוא לחש בחזרה והרים גבה, "כאן אני גר".

כנראה שהפנים שלי קפאו בהבעת הלם יותר מידי זמן כשהמוח שלי הריץ מחשבות בלי שליטה, כי הוא תפס בכתפי וטילטל אותי בחוזקה. "איה, עזוב אותי!" מחיתי, בקול רם מידי שזיכה אותי ב"ששש!" מצידו. "אתה חייב לי כמה הסברים" אמרתי ושילבתי ידיים. "אני יודע, בואי נצא מפה קודם" הוא לחש והצביע על הכיוון ליציאה מהשכונה. גלגלתי את עיניי וכשהוא סימן לי שהשטח נקי רצתי בדממה עד הבית שלי. הפעם בלי הפרעות בדרך.
רק כשהגעתי הביתה ונעלתי את כל הכניסות הדמעות יצאו ושוב בכיתי. ילדה קטנה וטיפשה שכמותי.

התחלתי לכתוב ביומן אתמול, תוך כדי הבכי. אבל כמו כל אדם נורמלי נרדמתי בסופו של דבר.
בבוקר לא היה לי זמן, מיהרתי לבית הספר. כל היום התחמקתי ממנו, אבל כשחזרתי הביתה הוא חיכה לי בכניסה. לא היה לי איך להתעלם הפעם. נעצרתי במרחק של שלושה מטרים ממנו.
"מה?" שאלתי בגסות. "אכפת לך להיות יותר בשקט?" הוא שאל והתקרב אליי. צעדתי כמה צעדים אחורה "אני לא רוצה לדבר איתך". "את לא רוצה הסברים?" הוא שאל בשקט ונעצר. חשבתי על זה למספר שניות והנדתי בראשי לשלילה, "את לא חייבת, אבל אני צריך הסברים" הוא אמר והתקרב עוד קצת.
"איזה הסברים?" שאלתי בפליאה, "הנשיקה. היא…" הוא אמר בהיסוס. "היא הייתה טעות" אמרתי בכעס. "על מה את מדברת?" הוא שאל, "היה שם משהו בינינו שאפילו את לא יכולה להכחיש". "אולי, אבל אני יכולה להתעלם ממנו" זרקתי ועקפתי אותו מימין. "ועכשיו אני מבקשת שתעזוב אותי במנוחה". "בבקשה חכי, אני רוצה להתנצל על כל מה שהיה לפני שנתיים. הייתי מטומטם. חשבתי שאת כמו כולן ואת לא היית כזאת, את היית שונה" בקולו נשמעו תחנונים. "וככה עשית לכולן? זיינת אותן מאחורי בית הספר ואז העפת אותן? איך זה בדיוק גורם לי להרגיש מיוחדת?" הטחתי בו בלי להסתובב. "פשוט… פשוט תלך. עזוב לי את החיים. אני לא רוצה אותך, ואף פעם לא רציתי. לך עכשיו ואני לא אתקשר למשטרה".
והוא הלך.