לא אותו הדבר- פרק 4 (צחוקים)

יום שני, ה30 בדצמבר 2013
סוף השבוע עבר חלק.
מה אני יודעת? האמת, כלום. אני בעיקר הייתי מסוממת מהתרופות.
בשבת באו אלי חברים מבית הספר שהביאו כל מיני כרטיסי ברכה ושוקולד ופרחים.
אף אחד לא הזכיר את הפדיחה שלי. אז או שהם לא היו שם כשעשיתי שטויות או שהם התעלמו מהעובדה שיש לי שכל בגודל של פרעוש.
ביום ראשון בערב הרשו לי לחזור הביתה. סוף סוף! כבר נמאס לי לראות קירות לבנים ואנשים עם בגדים כחולים כל היום.
אבל כשהגעתי הביתה אמא ואבא הכריחו אותי לשבת לאכול איתם ארוחת ערב.
די כבר עם כל הצומי הזה. אפשר לחשוב מה כבר קרה. הפנים שלי התעוותו כהוגן, הבכתי את עצמי מול כל בית הספר. אז?

אכלתי בזריזות ובסופו של דבר הגעתי לחדר. אבא אמר לי לישון. הבעיה היא שכבר יומיים ברצף אני ישנה. חלאס עם הלישון הזה. אני לא עייפה.
במקום זה נשכבתי על המיטה, נזהרת על הגב, וחשבתי.

חשבתי על כל שיעורי הבית שיש לי להשלים.
חשבתי על כיתה 201 ועל המורה המסכנה שאולי יתבעו אותה בגללי.
חשבתי על הילד המסכן ששלחו לחפש אותי.
חשבתי הקול המסתורי שראה אותי שוכבת שם חבולה ממכות ומלאת דם.
חשבתי על בית הספר הישן.
חשבתי עליו.
ואז קישרתי בין המחשבות.
עשיתי אחד ועוד אחד והתשובה הייתה היישר מול העיניים שלי.
מי היה שם בתוך כל החבורה?
מי היה דואג לי ככה?
מי נשמע כמו שהקול נשמע?
מי היה מזהה אותי? (די קשה בהתחשב בכך שאני לא זיהיתי את עצמי)
הוא.
מיליון אחוז.

יש לי מזל שהייתי מלאת דם, אז אולי הוא לא זיהה.
כל כך הרבה מזל שמצאו אותי לפני שהוא חזר.
המזל פשוט נוטף לי מהאוזניים כי הוא לא צילם אותי.
רק רגע.
ואם הוא כן צילם אותי?
ואם זה היה הוא שאמר עלי למורה?
ואם למרות הדם הוא זיהה אותי?
אולי עכשיו הוא צוחק עלי עם חברים שלו. עם כל בית הספר.

ביום שני התעקשתי ללכת לבית הספר.
לא משנה אם הפכתי לבדיחה של כולם, אני חייבת להתמודד עם זה.
ובהחלט הפכתי.
רק חצי צעד לתוך בית הספר וכל המבנה נרעד מעוצמת הרעש של הסוליות של כולם.
הם רצים, עוקפים אחד את השני וצועקים.
כאילו מגישים מוס שוקולד בקפיטריה.
הם מתכוננים לצחוק עליי.
לא אכפת לי. שיצחקו.

העדר מגיע אליי ואני נושמת עמוק ומסתובבת אחורה.
מכינה את עצמי לספוג את הצחוק ולא לבכות, להיות חזקה.

אבל רגע אחד, מה זה?
הם לא צוחקים.
הם מדברים. איתי.
הם שואלים מה שלומי. הם חותמים לי על התחבושות. הם מאחלים לי החלמה מהירה.
והנה הוא.
הוא גם ניגש יחד איתם.
מתנהג כאילו אני והוא לא מכירים יותר מ"שלום שלום".
חותם על הגבס, מאחל לי החלמה.
מה הולך פה?