לא אותו הדבר- פרק 3 (לא למשוך תשומת לב)

יום שישי, ה26 בדצמבר 2013
עכשיו אפשר להודיע רשמית, אני מתחילה להתחרפן.
לא רגע, טעות, לא מתחילה. מ ת ח ר פ נ ת!
יופי, שוב נעלם לי המחק.
היום השארתי את משקפי השמש בבית מתוך החלטה להיות אמיצה.
הכל היה טוב ויפה והרגשתי כמו גיבורה.
ההרגשה הזאת נעלמה כשראיתי אותו.

הוא הלך מהקפיטריה לכיתה שלו, ביולוגיה בכיתה 201. אל תשאלו איך אני יודעת כי גם אני לא ממש בטוחה בזה.
אני הייתי בדרכי לכיתה שלי, לשון בכיתה 200.
מסתבר שכיתות 200 ו201 נמצאות בשני קצוות בית הספר.
אז עשיתי עיקוף מסביב למבנה בשביל לא להיתקל בו בטעות.
ונחשו את מי ראיתי שם?
הוא.
מוקף בכוסיות של שכבות י´א וי´ב.
הבנים מתצפתים מסביב בתורנויות ולומדים כל מהלך עד לפרטים הקטנים.
החנונים של י´ מכרכרים סביבו ועוזרים לו בכל מה שהוא מבקש.
תלמידי החילופים מתרגמים לו את שיעורי הבית ומנסים לנצל כל רגע איתו עד שיחזרו למדינות המוזרות שהם באו מהן.
זה היה נראה כמו מסיבת ריקודים פרטית באיזה מועדון יוקרתי.
אחת ששוב לא הוזמנתי אליה.

ניסיתי לברוח משם מהר לפני שהוא ישים לב אליי.
אבל כמובן שאני והמזל הדפוק שלי לא יכולנו לעבור בשקט.
אני בטוחה שאם הייתי מסתכלת עלי מהצד זה היה מאוד מצחיק אבל אני הייתי יותר על סף בכי.
תוך שני צעדים דפקתי חליקה על הדשא הרטוב וגרמתי לכמה חנונים לצחקק.
כשקמתי נשענתי על הקיר של בית הספר בשביל לא להחליק שוב אבל בטעות נשענתי על קיר המסטיקים הענקי שהיה שם. כל כך מגעיל.
פלטתי צווחה וכיסיתי את הפה עם היד. הלא נכונה.
ניסיתי לנקות את השפתיים מהמסטיקים והחלקתי שוב.
בשלב זה משכתי את תשומת ליבם של כמה בנים שהחליטו כנראה שאני יותר מעניינת מאליל הבנות החדש.
שמתי את הכובע של הסווטשרט על הראש וניסיתי להסתתר מאחוריו. כל כך מביך.
הסתכלתי על הרצפה והלכתי צעד צעד. לאט ובטוח.

פתאום הגיעה מכה לא צפוייה לראש ועפתי אחורה. מחליקה ונופלת על הגב.
התקפלתי הצידה והרגשתי את המצח וכל אחת מעצמות הגב שלי זועקת מכאב.
עץ מטומטם. ענף מטומטם. אני מטומטמת.
כנראה שהנפילה עשתה הרבה רעש כי פתאום היה עלי צל. שמעתי המון צעקות ודיבורים והרגשתי המון ידיים שנוגעות בי ומושכות אותי.
נשמע הצלצול.
ופתאום נהיה שקט, חזרה השמש והידיים נעלמו.
היה לי כל כך נעים.
סתם לשכב בשמש עם עיניים עצומות.

ואז שוב נהיה צל. ויד כלשהי הפכה אותי על הגב.
"קומי! בבקשה תקומי!" הקול היה רך ומלטף. מתחנן בפני שאפתח את העיניים. "את לא יכולה להישאר ככה! בבקשה תתעוררי!".
"אאילאמציחהלתוחתעעיים" שמעתי את עצמי אומרת. מה קרה לקול שלי?
"מה? אני לא מצליח להבין מה את אומרת. בבקשה תפתחי את העיניים! אני כל כך מצטער!" הקול נשמע עצוב, יכולתי להישבע שהוא נשמע בכייני.
"אאי לא מציחה לתוח תעעיים" ניסיתי לבטא כל מילה בנפרד. כאילו שחוסר דיקציה זאת הבעיה היחידה שלי כרגע.
"מה קרה לקול שלך? אוי שיט." הקול אמר. בהתחלה הוא היה חזק ולאט הוא התרחק.
"אני מיד חוזר! אל תירדמי!" שמעתי את הקול צועק מרחוק.

למה שאני ארדם? רק צהריים עכשיו. מה השעה בחוץ? אני חושבת שאחת. כן. אני צריכה להיות בשיעור עכשיו? מה קרה לי? מה אני עושה פה?

כן. השאלה המתבקשת היא איך אני כותבת עכשיו. והתשובה די פשוטה- המורה שמה לב שלא הייתי בכיתה ושלחה מישהו לחפש אותי.
הוא מצא אותי בחצר. שוכבת על הגב, פצועה.
קרא למורה, קראו להורים. מסתבר שזה רק שבר בצלע כלשהי בגב, סדק בגולגולת.
בקטנה.
הם לא מוכנים לשחרר אותי הביתה בינתיים.
אז אמא הלכה להביא לי בגדים, ספרים ואת המחשב הנייד. אני מחכה לה כאן על המיטה. מדגמנת לעצמי את הבגדים המדכאים של בית החולים וכותבת על מפית מהקפיטריה שסידרו לי.
אחר כך אני אעביר את מה שכתבתי ליומן, בשביל שיהיה מסודר.
לא כמוני.
אני מנחשת שאני נראית קצת כמו מפלצת. הפה שלי מלא תפרים, האף קצת עקום מהמכה, יש לי בלוטה מגעילה על המצח.
מסכן הקול הזה שראה אותי.
שיט. מי זה היה?
הוא צילם אותי?
אולי זה היה הוא?
אני חייבת לברר.