לא אותו הדבר- פרק 2 (תמונות)

יום חמישי, ה25 לדצמבר 2013

אז ברור שאמא לא הסכימה, וכמובן שהיא אמרה שהיא אני צריכה ללמוד להתמודד עם דברים כאלה בעצמי.
רואים שעברו שנים מאז שהיא הייתה צעירה, היא פשוט לא מבינה שכמה שלא אנסה, זה בלתי אפשרי להתמודד עם זה. לבד או בכלל.
אפילו אבא לא הסכים והוא רק צחק ואמר שאם בנים מציקים לי זה כי הם אוהבים אותי.
אוי נו באמת, חזרתי לכיתה ד´ או משהו כזה?

אז היום בבוקר הלכתי לבית הספר עם משקפי שמש, וכל פעם שראיתי אותו הרכבתי אותם מהר וכיסיתי את הפנים עם הכובע של הסווטשרט.
אני לא חושבת שהוא שם לב בינתיים.
אני מקווה שהוא לא שם לב.
הלוואי שהוא לא שם לב.

אחת החברות שמה לב שאני מתנהגת כמו סטוקרית ושאלה אותי אם אני בסדר.
ברור שאני בסדר.
לא מזיז לי שהוא בא.
כמו שאמא אמרה, אני יכולה להתמודד עם זה.
אני אוכיח לה שאני יכולה.

כשחזרתי הביתה פתחת את המחשב ונכנסתי לפייסבוק. כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה.
מתי זה היה? אני חושבת שלפני שנתיים.
כמה זמן הייתי מבלה שם. הייתי יכולה לשבת ימים שלמים מול המסך הקטן ולדבר עם החברים.
הייתי מגיבה על פוסטים, עושה לייקים מפה ועד הודעה חדשה והייתי מעלה המון תמונות. מלא.
נכנסתי לאלבום שלי ושלו.
הנה תמונה שלו כשעקבתי אחריו בדרך לאוטובוס הביתה. מאות של תמונות של הגב שלו כשעקבתי אחריו.
והנה עוד אחת כשהוא בדיוק מסתכל לכיוון שלי. הוא מחייך. למה הוא מחייך לעזאזל?
יש פה אפילו תמונה שצילמתי אחרי שהתחלנו לצאת, במסיבת השנה החדשה. ממש לפני שנתיים. אני בשמלה הלבנה הזוהרת והוא עם חולצה מכופתרת, עניבה חצי פתוחה. אלגנטי זרוק שכזה.
ואת התמונה האחרונה יחד. אני מחייכת למצלמה והוא מנשק לי את הלחי.
מתוך אינסטינקט היד שלי קופצת ללחי ונוגעת בה, מלטפת ונזכרת.
הלחי הייתה רטובה. אפילו לא שמתי לב שאני בוכה.
כבר שנתיים שלא בכיתי.

פתאום התחלתי לצחוק. ומבין הדמעות עלה חיוך. אמא פעם אמרה לי שקוראים לזה "בוחקת".
נשכבתי על המיטה וחיבקתי את השמיכה. מצמידה אותה לפה, שלא ישמעו שאני בוכה.
מה זה כל הרגשות האלה עכשיו? אני אפילו לא במחזור.
חזרתי למחשב ומחקתי את האלבום. לא מתאים לי כל הזכרונות האלה.
אני אדם חדש עכשיו ולא אכפת לי ממנו.
הוא הגיע לשטח שלי ופה אין לו סיכוי לתקוף אותי שוב, אני יותר נזהרת עכשיו.
שנתיים נקייה מהתקפים ואני הולכת לשמור על השיא הזה.