לא אותו הדבר- פרק 11 (לא צריך לדבר)

יום רביעי, ה8 בינואר
הלכתי לבית הספר כמו בכל יום, אבל במקום לרדת בתחנה הרגילה ירדתי כמה תחנות אחריה.
הודיתי לנהג על הנסיעה והנהנתי לשלילה כשהוא שאל אם אני בטוחה שאני רוצה לרדת פה.
בהחלטת אומץ טיפשית ולא אופיינית לי התרחקתי מהאוטובוס ונכנסתי לשכונה הישנה.
בלי לדעת לאן אני הולכת פשוט המשכתי קדימה.
כל חלק בי התרכז במשהו אחר ומרוב עומס כמעט התמוטטתי. תתאפסי על עצמך, באת לכאן חדורת מטרה ואת גם תצאי מכאן כזאת.
כפות הרגליים שלי התעסקו בעיקר בלדחוף את האדמה לאחור ואת עצמי קדימה. לאן? לא יודעת.
הברכיים שלי נאבקו לשאת את משקל גופי, שהתעצם ככל שהמשכתי קדימה.
שרירי הבטן שלי היו מוחזקים בכוח, מזכירים לי שבכל רגע יכולים לקפוץ עלי הנערים מהפעם הקודמת שביקרתי כאן ולנסות להשיג דייט שני.
כפות הידיים שלי היו מכווצות לאגרופים, מכמה סיבות. הראשונה והפשוטה ביותר הייתה העובדה שהזעתי, וזה היה דוחה. השנייה היא שבצורה מוזרה ולא הגיונית החזקת הידיים הזו חיזקה לי את הביטחון. והשלישית הייתה המכתב, שקיבל אצלי שמירה מסיבית כמו לפחות מלכת אנגליה.
הכתפיים שלי היו מתוחות לאחור, מוכנות לאחוז את הבושה שתיפול עלי כשאראה אותו.
והראש שלי, הוא היה מלא בהכל.
כבר יומיים לא הלכתי לבית הספר. לא הרגשתי טעם בזה. לא היו לי יותר חברים שם, ולא אנשים לדבר איתם.
לא היה לי מניע ללכת לשם. במיוחד אחרי שאבא נכנס לכלא בסינגפור על סעיף של סמים ואמא נסעה לבקר אותו. וכבר שבוע שאני לבד בבית.
תוך כדי הליכה פתחתי את המכתב וחזרתי על השורות שקראתי אתמול.
'את השמועה על היוד"בתניק שדחף אותך אני הפצתי, כי לא רציתי שכל בית הספר ידע על הפאשלה.
די אירוני שלפני שנתיים אני הפצתי את הפאשלה.
אחרי כל ההתנצלויות האלה, אני רוצה גם לומר לך כמה דברים.
שתביני את הצד השני. מותר לי לא?
בערב השנה החדשה, המסיבה שהיינו בה.
כאב לי כשהלכת. חשבתי שאפשר להתחיל מחדש ולהתנצל.
את יודעת שאני לא טוב בקטעים האלה. אלה שכוללים להתחיל מחדש ולהתנצל.
אחרי שהלכת כבר לא הייתה לי סיבה לחגוג. את היית הסיבה שבכלל הלכתי למסיבה, את היית ה"טובה ביותר" שהחברים שלי יכלו להציע לי.
ואת באמת הטובה ביותר'.
נעצרתי לפני אחד הבתים הישנים.
אני לא יודעת איך, אבל ידעתי בוודאות שזה הבית שלו.
התכופפתי לקחת אבן והטחתי אותה בחלון של הקומה העליונה.
הנקישה הדהדה בדממה שמסביב ואני חיכיתי במתח. עם פחד שהלך וגבר כל שנייה.
אחרי שתי דקות התחלתי לחשוב שאולי האינטואיציה שלי לא כזאת טובה והסתובבתי ללכת משם.
הסתובבתי ונתקעתי בו. ישר בחזה.
הוא תפס את זרועותיי בהפתעה. עמדנו שם והבטנו אחד בשני כאילו לא ראינו זה את זה מעולם.
הוא התפקס לפני ומשך אותי משם, רץ קדימה וחותך קיצורי דרך בין גינות נטושות וחתולי רחוב.
נעצרנו רק מחוץ לשכונה. לא שמתי לב כמה הלכתי עד שהגעתי לבית שלו.
די הרבה.
הוא הניח אותי בעדינות על הדשא שמאחורי תחנת האוטובוס, והתיישב לידי.
ברגע הראשון בהינו זה בזה, מתנשפים.
ואחרי דקה, כאילו תיאמנו מראש, ראשינו נמשכו אחד לשני ושפתינו נפגשו.
זאת הייתה נשיקה עדינה, מגששת. בודקת אם הצד השני בעדה או לא.
"אני… אני מצטער" הוא אמר והוריד את מבטו לדשא.
"על מה?" שאלתי. "הכל".
הבטתי בידיו שתלשו את הדשא ובידי שהתעסקו עם גומיה שחורה לשיער.
"אני סולחת לך" לחשתי.
הוא עזב את הדשא והניח את הידיים שלו על שלי. עוטף אותן בחום גופו.
"אני אוהב אותך" אמר והביט בי בציפייה.
הרמתי את מבטי לעיניו והבטתי בתוכן, מחפשת בהן את הקצה ולא מוצאת.
"גם אני".