לא אותו הדבר- פרק 1

יום שלישי, ה24 לדצמבר 2013

אני לא מאמינה. הוא לא חזר, זה לא הגיוני. הוא לא היה יכול למצוא אותי.
עברו כבר שנתיים מאז. עברתי דירה, בית ספר.
כנראה שגם הוא.
יום שלם הסתתרתי ממנו. אבל איך אפשר להמשיך להסתתר למשך שנה שלמה?
אני חייבת לדבר איתו.
אבל מה להגיד לו? אני לא יכולה להגיד סתם היי.
אני צריכה לצעוק עליו, אני צריכה להרוס לו את החיים. אני צריכה נ-ק-מ-ה.
היום כשראיתי אותו נזכרתי.

זה קרה לפני שנתיים.
הייתי אז בכיתה ט´. תמימה לחלוטין.
מטומטמת לחלוטין.
הוא היה בכיתה י´, בוגר כזה ושרירי וחכם. כשאני אמצא את המחק אני אמחק את ה´חכם´. וגם את ה´בוגר´.
כמו כולן הייתי דלוקה עליו, קראש רגעי.

יום אחד חזרתי הביתה וקיבלתי סמס מאמא: ´אבא שוב בבית המשפט, אחזור מאוחר´.
היה לי התקף. הבכי והכעס ששוב תפסו את אבא הפכו לפאניקה.
כבר לא חשבתי כמו שצריך. וניצלתי את המספרים בקלמר שלי לרעה.
גזרתי את כל מה שעמד בדרכי.
את הקירות. את השולחן מעץ. את הארון.
וגם את עצמי.
כשאמא חזרה בלילה הביתה היא מצאה אותי טובעת בדם שלי.

למחרת הלכתי לבית הספר שוב.
מתביישת בעצמי. גוררת רגלים. מנסה להיעלם.
הכל היה רגיל. אף אחד כנראה לא שמע על זה, אבל בראש שלי כולם ידעו והסתירו את זה ממני.
ורק הוא- הנער הכי נחשק בכיתה י´, חיכה לי בשער.
הוא לקח אותי הצידה וחיבק אותי, עודד אותי והבטיח שיעזור.
התאהבתי.
אל תגידו שאתן לא הייתן מתאהבות.
עברו עוד כמה ימים ועוד כמה ימים.
כשאמא הייתה בבית המשפט עם אבא הוא היה בא אליי להיות איתי.
הוא היה מחכה לי מחוץ לשער והיה מלווה אותי הביתה.
מתישהו, אני אפילו לא זוכרת מתי, התנשקתי בפעם הראשונה.
זה היה דוחה.
זה התחיל נחמד, מצמידים שפה לשפה, הלשון עושה סיבוב, הידיים מלטפות.
אבל אז נחנקתי. לא ידעתי איך להתנשק. לא היה לי אוויר.
לא היה לו אכפת. הוא נתן לי סטירה והצמיד את פי לפיו בחוזקה.
זה לא התאים לי בכלל. נתתי לו בעיטה בצלעות והעפתי אותו אחורה, מתנשמת ומתנשפת.
הוא התקרב אלי בחזרה, עם מבט זועם על הפנים. מבט שמעולם לא ראיתי לפני כן.
"את תנשקי אותי ואת תעשי את זה טוב. אל תכריחי אותי להשתמש בזה".
באותו רגע נמאס לי מהכל, אבל המילים שלו הקפיאו אותי במקום. "מה?".
"אני יודע על מה שקרה. על התקף הזעם, על אבא שלך שבכלא, על החתכים".
עם כל מילה הוא צעד עוד צעד לכיווני, וחיוכו גדל.
זה לא היה חיוך רגיל. זה היה חיוך של פסיכופת.
ניסיתי לרוץ אבל הרגליים שלי לא שיתפו פעולה.
"יש לי את כל החברות שלך בחיוג מהיר. אני בטוח שהן ישמחו להוסיף את המידע השימושי הזה לספר המחזור".
הפה שלי נפתח ונסגר אבל שום קול לא נשמע.
יופי. עכשיו גם הקול שלי בוגד בי.

ואז… אני מעדיפה שלא לפרט. בואו רק נגיד שהמכות שקיבלתי בהחלט השאירו סימנים.

ואפילו אחר כך. כל יום הוא הכריח אותי לעשות את זה.
האיומים שלו הפחידו אותי יותר מהכל.
הייתי חוזרת לשם כל יום ויום ומקבלת בשקט את המכות. שכנעתי את עצמי שעדיף לקבל מכות ולא לספר.
אחרי כמה שבועות נמאס לו. כשבאתי בלית ברירה לחורשה, מתכוננת נפשית לחבילת המכות "הכל כלול" של היום הוא שינה את התוכניות.
הוא הכריח אותי להוריד חולצה.
ברור שאמרתי לא.
הוא התנפל עלי והוריד אותה בעצמו. נוגע בי. מכאיב.
ריכזתי את כל כוחי בבעיטה המדויקת. בדיוק לנקודת החולשה שלו.
ברחתי משם כשהוא יילל מכאבים.

למחרת הוא סיפר לכולם עלי.
על ההתקפים ועל אבא.
שנה שלמה סבלתי מהצקות. מאנשים שצחקו עלי בפנים. מבריונות.
בסוף השנה עברנו משם ולא סיפרנו לאן.
התחלתי תיכון עם דף נקי.

אבל כשהוא הגיע היום, אני לא חושבת שאני יכולה להיות בטוחה כאן יותר.
כשאמא תחזור מחר מבית המשפט אני אגיד לה.
אני אגיד לה שצריך שוב לעבור דירה.