לאמת אין רגליים

׳משונה׳.
זו הייתה המילה שליוותה אותי לאורך כל דרכי לתחנת הרכבת התחתית;
השמיים אפרוריים באמצע אוגוסט?
משונה.
דוכן האוכל המהיר לא היה ממוקם בפינת הרחוב כמו תמיד?
משונה.
תחנת הרכבת הסואנת ריקה?
אם אתם גרים בניו יורק אתם כנראה מבינים שזה בלתי אפשרי.
והאיש הזה בדיינר היום, טוב הוא בהחלט משונה. הוא לא הסיט את מבטו ממני, אף לא לרגע.
הרגשתי כבולה תחת מבטו והדבר עורר בי תחושת מחנק קלה.
מזל שהוא עזב מוקדם.
מרוב מחשבות איבדתי תחושת זמן ופיספסתי את הרכבת.
״מצויין״ מלמלתי לעצמי.
עכשיו אצטרך לחכות לרכבת הבאה שתגיע לפחות עוד חצי שעה.
בדיוק התכוונתי להתקשר לקאת׳רין כדי להודיע לה שאתעכב, כשרעש מהודהד עורר את תשומת ליבי.
הסתכלתי סביב; אף אחד לא היה בסביבה. משונה, יכולתי להישבע ששמעתי צעדים.
״בטח דמיינתי״ חשבתי לעצמי.
אך מחשבתי נקטעה כשדמות מעורפלת התנפלה עליי וכיסתה את פי בפיסת בד לח.
ניסיתי להיאבק אך בתוך כמה שניות ראשי התערפל ואיבדתי את הכרתי.