לאמת אין רגליים (פרק 7)

״מתחיל להיות קצת מאוחר אז אם את לא רוצה לישון פה כדאי ש…״
״קחו אותי הביתה״ קטעתי את דילן.
חזרנו לטנדר ומסרתי להם את כתובת ביתי, שלמרבה הפלא ידעו אותה כבר.
הסתכלתי למעלה. השמיים כבר התחילו להשחיר.
במהלך הנסיעה מאט הודיע שהוא רעב ולא הפסיק להתלונן עד שדילן נכנע ועצר בסניף של מקדונלד׳ס בצד הדרך. האמת היא שכולנו היינו רעבים, אז אכלנו ארוחה די גדולה.
״את לא אמורה לאכול סלט?״ מאט שאל אותי בזמן שנגסתי בהמבורגר שלי.
גילגלתי עיניים.
כשהוא הלך לשירותים החלטתי להתנקם בו ושפכתי רוטב ברביקיו לתוך הקולה שלו.
״הוא ממש הולך להתעצבן״ דילן הזהיר אותי בעודו מצחקק.
״גם ככה הוא תמיד עצבני״ אמרתי וגיחכתי.
״אני תמיד עצבני? אאוץ׳״ מאט הבהיל אותי מאחורה.
השפלתי מבט.
מאט לקח שלוק גדול מהקולה שלו וירק אותו על כל שלושת ההמבורגרים הענקיים שהזמין. אני ודילן התפקענו מצחוק.
לעומתנו, מאט לא נראה כל כך משועשע.
״מי עשה את זה?״ שאל בקול רציני ומעוצבן.
אני ודילן הסתכלנו אחד על השני.
חיוכי נמחק מפניי וידי רעדה.
״מי עשה את זה?״ שאל כמעט בצעקה ודפק על השולחן.
״אני אחי״ דילן אמר.
הסתכלתי עליו מופתעת.
״חשבתי שזה יהיה מצחיק אני מצטער״.
מאט הסתכל על דילן במבט רציני, ואז עליי בחשדנות ואז שוב על דילן, אבל לאחר כמה שניות מבטו התרכך וחיוך צדדי עלה על פניו. ״טוב זה באמת היה מצחיק, אבל אל תחשוב שאני לא הולך להחזיר לך!״ אמר בגיחוך ודחף קצת את דילן.
נשמתי לרווחה. הסתכלתי על דילן במבט מוקיר תודה והוא קרץ לי.
השעה הייתה כבר 2 בלילה והייתה לפנינו נסיעה של שעתיים.
עדיין היינו באמצע שום מקום אז החלטנו לעצור לישון בפונדק שמצאנו בדרך.
בחדר הפונדק הייתה מיטה זוגית ולידה ספה. מאט התעקש לישון איתי בטענה ש״לישון עם דילן יהיה הומאי במיוחד, וחוץ מזה יש לך חברה!״.
מרוב שהייתי עייפה לא היה לי כוח להתווכח וקרסתי על המיטה. מאט לא חיכה וקפץ למיטה אחריי.
מאט נרדם מהר, ואני ודילן דיברנו קצת.
״תודה על היום. מי יודע מה הוא היה עושה לי״.
דילן גיחך קצת, ״אין בעד מה״.
״איך לא פחדת ממנו? הוא רוע טהור!״
״מאט ואני חברים עוד מהגן. אנחנו כמו אחים. הוא בחיים לא ירים עליי יד, וגם אני לא עליו. אני יודע שלפעמים הוא מתעצבן והוא יכול להיות ממש מפחיד אם לא מכירים אותו, אבל תדעי שהוא בן אדם טוב.
ת׳אמת אני לא מאשים אותו, היו לו חיים לא קלים״.
״למה אתה מתכוון?״ שאלתי בפליאה.
דילן נשם נשימה עמוקה והמשיך.
״הוא איבד את ההורים שלו בגיל צעיר, ומאז הוא הפך להיות מאוד אגרסיבי ועצבני.
הוא היה צריך לעבור לבית יתומים עלוב והמשפחה שלי נלחמה שהוא יעבור אלינו. הוא היה כמו בן בשבילם. בסופו של דבר הוא עבר לגור איתנו. לפעמים הוא היה מתעורר בלילה מסיוטים. הוא סיפר לי על הזוועות שעבר שם. היו מכים אותו, מעבידים אותו, צוחקים עליו. כל אלה רק גרמו לו לפתח מגן נגד רגשות. אבל את עוד תכירי אותו, הוא יכול להיות ממש נחמד כשהוא מתאמץ״ דילן צחקק ופיהק פיהוק רחב.
הסתכלתי על מאט. הרגשתי כל כך רע עבורו. פתאום בחנתי אותו מנקודת מבט של בן אדם עם רגשות ולא של קוץ בתחת.
״אה ואני מצטער על הקטע בבקתה. באמת התנהגתי כמו אידיוט. אליסון ואני לא היינו בתקופה טובה וחשבתי שאני ארגיש יותר טוב אם אני אבגוד בה, כמו נקמה. אבל הרגשתי זוועה אחר כך. בחיים לא עשיתי לה דבר כזה״.
״זה בסדר״ עניתי. ״מה איתכם עכשיו?״ שאלתי.
״הכל מעולה״.
״אני שמחה בשבילכם״.
דילן חייך אליי וחייכתי אליו בחזרה.
שנינו פיהקנו והחלטנו שהגיע הזמן ללכת לישון.
״לילה טוב אליס״ הוא אמר לי, כמו אח גדול.
״לילה טוב דילן״ עניתי ונרדמתי בחיוך.
***
״בוקר טוב בייב. דילן תזיז ת׳תחת יא שמן!״
מאט ליטף את לחיי וניער את דילן.
״סתום!״ סיננתי במירמור.
״תחזור לישון!״ דילן צעק לעברו בקול ישנוני.
״אם אתם לא תקומו עכשיו אני איאלץ להשתמש באמצעים, שכוללים דלי מים ונודים.
שלוש, שתיים…״
״קמנו, קמנו!״ צעקתי ברוגז.
״וואו בייב אפילו שאת קמה את ניראת טוב״ מאט אמר לי בחיוך מעושה.
״חתיכת יצור מסריח״ סיננתי לעברו בארסיות והלכתי להתארגן באמבטיה, או יותר נכון במקלחון המזערי שהיה שם.
אכלנו ארוחת בוקר זריזה בפונדק ויצאנו לדרכנו.
הנסיעה עברה די מהר עם כל השטויות שלהם. שניהם טיפוסים די מצחיקים.
הגענו למנהטן אחרי שעה וחצי שמאט נסע כמו משוגע וכמעט התנגש במשאית.
בניין היוקרה בו התגוררתי נראה באופק.
נשמתי לרווחה, סוף סוף הגעתי לסביבה המוכרת שלי.
תהיתי מה חברותיי עושות כרגע, בחופשת הקיץ. הן בטח נהנות בקאריביים, או בשופינג מטורף בפריז.
רק אני תקועה כאן. מנסה לפענח דרישה מפוקפקת של איש שהכרתי לפני יום, אשר מאיים על חיי אבי, שהשד יודע איפה הוא נמצא עכשיו.
הגענו לבניין וג׳ונתן בירך אותי לשלום.
הוא בחן את מאט ודילן ואז שאל אותי איפה הייתי אתמול. אמרתי לו שישנתי אצל חברה ומיהרתי להיכנס.
לפתע הוא נזכר במשהו ועצר אותי.
״קאת׳רין ביקשה למסור שהיא לא הצליחה לאתר אותך ושהיא נוסעת לבקר את משפחתה באנגליה ותחזור בעוד חודש.
היא השאירה כסף ומספר חירום בכספת״.
״איזה צירוף מקרים״ נאנחתי לעצמי.