לאמת אין רגליים (פרק 5)

כשמאט הבחין בי חיוכו התעקם והוא התיישב לידי.
״למה את בוכה?״ שאל באדישות, אבל הייתי בטוחה ששמעתי גם דאגה בקולו.
לא עניתי. אני לא מתכוונת לספר את רחשי ליבי לאדם שחטף אותי לפני חצי יום. למעשה, אני מסוג האנשים שלא משתפים את רגשותיהם כלל. אני מעדיפה לשמור את כאבי לעצמי.
״תעני לי שאני מדבר איתך!״ הוא הרים את קולו והסתכל עליי.
״אני מצטערת אבל זה ממש לא עניינך.
אפשר לישון? אני עייפה״ עניתי בקול צרוד מדמעות.
״לא ענייני הא?״ מאט חשב לעצמו.
״כן, אתה ישנה איתי.״
״אני יכולה לישון בספה?״ שאלתי, מסיטה את מבטי ממנו.
״לא.״ ענה בתוקף.
״עכשיו בואי או שלא תשני בכלל!״
וואו לבחור הזה יש בעיית עצבים.
מאט הוביל אותי לחדר השינה שבמעלה מדרגות הבקתה. החדר שנכנסנו אליו היה קטן וצנוע. קירותיו היו לבנים והוא היה דליל ברהיטים. רק מיטה זוגית ומצעים.
מאט פשט את חולצתו ומכנסיו ונכנס למיטה. עמדתי שם מופתעת.
״את באה?״ שאל כשראה שלא באתי בעקבותיו.
״האמת היא שאני קצת רעבה״ עניתי, מנסה למשוך זמן. ״אני יכולה לאכול משהו קודם?׳׳
״יש פחיות שתייה במקרר וחטיפים בארון שליד. תחזרי מהר.״ אמר ופיהק פיהוק רחב.
הלכתי לכיוון דלת החדר.
״אה ואליס (אין לי מושג כיצד ידע את שמי), שאפילו לא תעזי לנסות לברוח״ אמר בטון מאיים וצמצם את עיניו.
הנהנתי בפחד. אולם בזמן שירדתי במדרגות הרעיון הדהד במוחי.
אכלתי חטיף צ׳יפס שהיה שם ושתיתי פחית קולה. לאחר מכן אכלתי עוד חטיף.
הייתי רעבה, לא אכלתי חצי יום.
״מה השעה בכלל?״ תהיתי לעצמי.
פתאום נזכרתי שהפלאפון שלי נמצא בחזייה שלי, איפה שאני מחביאה אותו בד״כ, ועדיין נשארה לי סוללה!
השעה הייתה 01:20.
בדקתי את צג הקליטה- חוק מרפי ארור!
נזכרתי ששמעתי אותם מדברים בפלאפון כשהגענו. שיערתי שבחוץ הייתה קליטה ולא התכוונתי לחכות לבוקר כדי לבדוק זאת.
הלכתי על קצות אצבעותיי אל הדלת- שהייתה נעולה. ״כמובן. למה שהיא לא תיהיה נעולה?״ רטנתי במירמור.
התחלתי לחפש את המפתח.
חיפשתי במגירות במטבח, מתחת לספה, אפילו בתוך המקרר- כלום.
״אם הייתי מפתח איפה הייתי מתחבאת?״ מלמלתי לעצמי.
ואז זה הבזיק במוחי. מאט הכניס את המפתח לכיס!
עליתי בשקט במדרגות אל החדר.
מאט כבר הספיק להירדם.
״וואו, השפם העדין שלו ממש מחמיא לו״ חשבתי לעצמי ומיד סילקתי את המחשבה ממוחי.
בזהירות רבה פשפשתי בכיס הג׳ינס של מאט. בינגו!
ירדתי בשקט ודילגתי לכיוון הדלת.
הכנסתי את המפתח, סובבתי אותו פעמיים, כופפתי את הידית ופתחתי חריץ קטן בדלת.
לפתע שמעתי צפצוף חלש.
שיט.
בתוך מספר שניות הצפצוף הפך לרעש מחריש אוזניים.
עוד לפני שחשבתי מה לעשות מאט כבר היה למטה ודחף אותי על הקיר.
חטפתי מהלומה חזקה בגבי.
מאט נעל את הדלת והפסיק את האזעקה.
"חשבתי שאמרתי לך לא לברוח!״ הוא צרח לעברי.
כל גופי רעד. מאט קלט בזווית העין את הפלאפון שלי. הוא חטף אותו מידי וניפץ אותו על הדלת.
״מה אתה עושה?!״ צעקתי עליו.
״סתמי חתיכת כלבה מזדיינת!״ הוא לקח את המנורה שהייתה על השולחן וניפץ אותה על הקיר, מפספס אותי בעשרה סנטימטרים.
מאט התקרב אליי עד שכבר הייתי צמודה לקיר והטיח בקיר אגרוף, צמוד לראשי.
״יש לך מזל שדילן לא פה! הוא היה מפרק אותך במכות!״ צעק עליי.
״מה חשבת לעצמך? שתוכלי לברוח סתם ככה?״ אמר וטונו הפך למזלזל.
השפלתי את מבטי ולא יכולתי לעצור את הדמעות. הן זלגו במהירות, מרטיבות את כפות רגליי החשופות.
״תפסיקי כבר לבכות״ אמר מאט מיואש, כשכפות ידיו על הקיר חוסמות אותי משני צידי גופי.
״אני מצטערת״ אמרתי מפוחדת והחלקתי על הקיר, מתכרבלת בתוך עצמי.
מאט התכופף אליי והסתכל לתוך עיניי הדומעות במשך כמה שניות.
״בואי לישון״ אמר והלך לחדר.