לאהוב את עצמך

אני מוצאת את עצמי מול המראה בחדרי, כרגיל.
בוחנת ומודדת את גופי, כל סנטימטר מיותר שהשמנתי אני מיד מרגישה צורך לכעוס על עצמי, את לא יכולה להתאפק שבוע אחד בלי מתוקים. אלו המחשבות הקבועות שעוברות לי בראש בתקופה הזו. כמובן שהכעס הזה מיד הופך לרחמיים עצמיים ומהר מאוד להבטחה שבשבוע הבא אתאמץ יותר, בשבוע הבא אצליח לגמור את כולו ללא פירור מתוק אחד שייכנס לגופי. וכמו בכל שבוע מחדש, כישלון. לא הצלחתי, שוב.
אני נאנחת ומתיישבת בכבדות על המיטה שלי, נושפת בבוז. מתי יגיע היום שאני אסתכל בראי ואני יאהב את מה שאני אראה בו? או במילים אחרות, מתי יגיע היום שאני יאהב את עצמי.
הקנאה הזו שאני מביטה במישהי אחרת עוברת ברחוב, מודדת לידי בגדים. הקנאה שאפשר לפרש אותה למאין שנאה בלתי מוסברת, הרי אני לא מכירה אף אחת מהם. יש לי סיבה אחת שהקנאה הזו מגיעה-גם אני רוצה להיות כמוהן. לרוץ מחנות לחנות, למדוד בגד ועוד אחת. לקבל מחמאות מהמוכרות עד כמה הגוף שלך חטוב ומעוצב. זאת המטרה שלי, אני מכריזה בקול!
זה ישתנה,קמתי בגאווה שוב מביטה במראה. מחייכת לעצמי, את יכולה.
אפשר להגיד שחווית קניות הבגדים, לא בדיוק חוויה בשבילי. ואם להיות אמיתית, אפשר בקלות להשוות אותה לסיוט או ככישלון גמור. עד שאני מוצאת את המידה הנכונה, את הגזרה שתחמיא לי ולא תחשוף את השומנים שלי מכל מקום אפשרי.
"אלה" אימא פותחת את הדלת במהירות, מיד המבט שלי הופך להיות תוקפני
"מה לא הבנת" אני נוזפת בה "כל כך קשה לדפוק בדלת לפני שאת נכנסת?" נאנחתי בכעס, מה כבר ביקשתי חשבתי לעצמי.
"ארוחת הערב מוכנה, תגיעי" התעלמה מדבריי וסגרה את דלת החדר חזרה.
ארוחת ערב, ממש הדבר שאני צריכה עכשיו.