כתר הקיסר – פרק 15

XV

אוגוסטוס הוביל אותם דרך מסדרון אבן, שעליו היו חרוטים ציורים של גלדיאטורים נלחמים. "Media aetas" מלמל ג'וש. "מה?" שאלה כריס שהלכה לצידו. "ימי הביניים, בלטינית. אבל אני חושב שאולי זה קצת לפני, כי ימי הביניים זו תקופה במהלך ההיסטוריה האירופית שתחילתה היא עם סיום העת העתיקה, וסופה היא בתחילת הרנסאנס ותחילת העת החדשה, אז זה כנראה קצת לפני סיום העת העתיקה, לפני נפילת האימפריה הרומית המערבית." והוסיף, "שיעורי היסטוריה, כריס, אני כן מקשיב ולא מסמס בפלאפון כשהמורה לא שמה לב." כריס עטתה גון סגול, והביטה הצידה. אוגוסטוס הוביל אותם במסדרון ארוך. "מ-מכאן." אמר, ואז הם יצאו מהמצודה, טירה, מה שהמבנה הזה לא יהיה אל חלקת אדמה שבה ניצבו מקדשים. באמצע ניצבה מזרקה, שאישה חצובה בסלע לבושה בטוגה רומית ארוכה עמדה בתוכה. חוטי זהב נכרכו בשערה הגולש, ועל ראשה היה זר עלי דפנה. בידיה החזיקה אגרטל, ממנו נשפכו המים במזרקה סביב דמות האישה. ג'וש תהה מהיכן מגיעים המים, אבל היו לא תהיות גדולות יותר. איך הם ימצאו את הכתר הזה בתוך חמישה ימים בלבד? למה דווקא הם? איפה נמצא הכתר הזה? הוא יכול להיות בקצה השני של העולם. והשאלה הגדולה ביותר שהטרידה אותו.. מה אם הוא לא יחזור מהמסע הזה בחיים? אין סיכוי. הם יצליחו, ואין טעם להטריד את עצמו במחשבות על העתיד, אלא להתרכז בהווה. הוא הביט סביבו במקדשים. היה מקדש עשוי בזלת, שלהבה בצבע ירוק חולני זהרה בראש תקרת הבזלת. היא כנראה מאירה בלילה, חשב לעצמו ג'וש. מימין למקדש הזה, היה מקדש בצבע ורדרד, שפסלונים של קופידונים ויונים נצבו בכניסה. ונוס, אלת האהבה הרומית. "ט-טר-טרמינוס נ-נמצא ש-שם, ב-במק-קדש הג-ג-גדול ההוא." אוגוסטוס הצביע לעבר המקדש הגדול מכולם, שהיה עשוי אבן גיר צחורה ונפתח בחלקו העליון אל כיפת השמיים. "אתה לא בא איתנו?" שאלה גוון בהיסוס. "אני ל-לא מ-מחבב את ה-ה-הטרמינוס ה-ז-זה.." מלמל אוגוסטוס. "אוקיי." ענה ג'וש והחל לצעוד לעבר המקדש. "חכה לי!" קרא אלואיס ורץ אחריו. ג'וש הסתובב לאחור בציפייה. "נו?" כריס, ויליאם וגוון החליפו מבטים. "א-אווממ.. אולי תלכו, כאילו, רק אתם שניכם? ואנחנו נחכה לכם כאן?" וויליאם חייך. "מה שתגידו." ג'וש צעד במהירות לעבר המקדש הגדול, בעודו ממלמל לעצמו, "מטומטמים.." אלואיס מיהר להדביק את קצב הליכתו, של ג'וש, והם נכנסו למקדש. זה הרגיש כאילו הטמפרטורה עלתה פי כמה, ושהם נכנסו לתוך פריזר. קירות המקדש מבפנים היו בצבע תכול. המקדש עצמו היה ריק, מלבד מזבח שעמד שם ועליו מנחות לאלי רומא. ואיש. האיש עמד בגבו אליהם, לבוש טוגה כחולה שפסי כסף קישטו אותה. היה לו שיער בלונדיני בהיר, כמעט לבן, ועור חיוור. הוא הסתובב לעברם, וג'וש ראה שהוא כחוש וצנום, בעל עיניים חומות כהות. הוא החזיק בידו האחת תרנגולת, ובשנייה סכין. הוא סקר אותם במבט חסר כל רגש, שגרם לג'וש להילחץ מעט. הם עומדים חסרי כל ישע, מול איש שנראה כמו מטורף סדרתי שמוציא את העצבים שלו על תרנגולות מסכנות. "מה אתם עושים בAedes Iovis Optimi Maximi Capitolini?" אלואיס היסס. "אממ.. מה אמרת?" האיש נאנח. "מה אתם עושים כאן, במקדש של יופיטר אופטימוס מקסימוס הקפיטוליני, משרתים?" משרתים? מה לעזאזל- ואז ג'וש הביט על בגדיו. הוא כבר לא לבש מכנסי ג'ינס, חולצת טי סגולה ומעיל עור שחור. הוא לבש טוגה רומית מבד לבן אוורירי, שהגיע עד לברכיו, ולמותניו הייתה חגורה חגורת ארד, ונדן ובו חרב עשויה זהב קיסרי (לא היה לג'וש מושג מאיפה הוא מזהה את הזהב הזה) הייתה מחוברת לחגורה. על ראשו היה זר דפנה. הוא בטח נראה ממש מגוחך, ובטח שהאיש הזה יחשוב שהוא משרת. "לא, אנחנו לא משרתים. למעשה, באנו מטעם המלך." אמר ג'וש בביטחון עצמי מזויף. "באמת? למה הוא שלח אתכם לכאן?" אלואיס התקדם צעד קדימה. "אנחנו- אומ- אנחנו אנחנו צריכים ש.. אנחנו אמורים לצאת למסע, למצוא את הכתר של הקיסר, ואנחנו צריכים…" אלואיס לא ידע מה הם בדיוק צריכים. "נבואה? כן, הקיסר אופטריבאוס רצה שאחזה לכם מה יקרה במסע…" טרנוסנס הסתובב בחזרה למזבח והתחיל למלמל כל מיני מילים בלטינית. ואז הוא הרים את הסכין מעל התרנגולת, שקרקרה בבהלה, ואז פשוט שחט אותה. הוא ערף את ראשה, נעץ את הסכין בבטנה וקרע מעליה את העור. את הבשר המדמם שנשאר השליח למדורה שבערה על המזבח, וג'וש היה מוכן להישבע שלא דלקה שם שום מדורה לפני רגע. זה היה מראה מזוויע ומעורר בחילה, אבל אז השתררה שתיקה מוות. רק קול פצפוץ הלהבות במדורה קטע את השקט, וטרנוסנס עצם את עיניו. אלואיס נרתע לאחור, וכמעט מעד על ג'וש. לפתע פקח טרנוסנס את עיניו והמדורה נעלמה כלא הייתה. הוא הביט בהם במבט קודר יותר מזה שנעץ בהם קודם. "האלים מאותתים לי כי המסע יהיה קשה, האחד התהום יינטש, וכתר הקיסר נמצא צפונית מכאן. לכו, עד שתפגשו במישהו.. שיגיד לכם לאן לפנות משם, אם תצליחו לנצח אותו במשחק שלו." אוקיי.. אז הם צריכים ללכת צפונה. השתיקה אמרה דבר אחד: הם צריכים להסתלק מהקדש הזה. עכשיו. "תודה לך- אמ, טרנוסנס, על העזרה- ו.." אלואיס חייך אל האיש שעמד שם, דומם לחלוטין, ויצא בצעדים מהירים מהמקדש יחד עם ג'וש. כשהם חזרו אל שאר החבורה, גוון שאלה: "מה הוא אמר?" אלואיס וג'וש החליפו מבטים. הם הגיעו להסכמה בשתיקה שלא לדון כעת על מה שאמר טרנוסנס, על כך שאחד מהם יינטש. "אנחנו צריכים ללכת צפונה." אמר אלואיס. אוגוסטוס הביט סביב בחשש, כאילו ציפה שמשהו יבוא ויתקוף אותם. "א-אז ב-בואו מכאן." הוא הוביל אותם בחזרה לתוך המבנה, ומשם עד ליציאה. כשהם יצאו, הם הביטו למעלה על החומות, ועל השומרים שהיו בהיכון להתקפה. "ז-זה בסדר!" צעק לעברם אוגוסטוס, והשומרים הנמיחו את כלי הנשק. "א-אז ל-להתראות, בה-הצלחה." אמר אוגוסטוס וחזר לתוך הטירה. "טוב, אז אנחנו הולכים צפונה." אמרה גוון, והם התחילו ללכת.