כתבי עליי *פרק 2* – בחיים לא אצא מכאן

כמעט כבר שכחתי את הסיסמה לבלוג הכתיבה שלי. "אהבה קהה" כבר עומד על 126 צפיות, האם הם זוכרים אותי? חושבים שיש סיכוי שאחזור? אכפת להם מכך שנעדרתי לכל כך הרבה זמן? לצערי, הסיכוי שאנאל וטסלה נכנסו 13 פעמים כל אחת יותר הגיוני מהתרחישים שתארתי.
אני לוחצת על "פוסט חדש" אבל, שוב, אין לי שמץ של מושג מה לכתוב. אני לא פורשת. אני לא יכולה לפרוש. אני אוהבת כתיבה כל כך, למה אני כל כך ריקה? עבר כבר חודש וחצי מאז המפגש שלי עם עמי שרון, קראתי את ספרו, "פרפרים חומים" אבל תהרגו אותי אם מצאתי השראה בכלל. האמת היא שבחיים לא באמת אהבתי את ספריו של עמי שרון, הם היו יותר מידי מתפלספים ומטאפוריים בשבילי. אני לא יכולה להרגיש ולחוות את הספר כאשר כל משפט עטוף בסרקזם. אני אוהבת ישירות, ואדיבות, אבל העולם לא מלא בשני אלה. עם ציניות לא אוכל ללכת לשום מקום אבל אני חיה בתוך הכלוב של הנאיביות- הכל יהיה בסדר; השקר הכי גדול שתוכל לספר למישהו בגלל שאין דרך להבטיח את העתיד. העתיד הוא הפכפך ותלוי באחרים יותר מאשר בך, והאחרים הם נוראים, וגם אתה הנורא, היצר הרע בך, השטן שבך, הוא זה שיכול לגרום לך להרוס את העתיד שתלוי בך.

ואושר, כמה אושר אכזרי. אתה לא יכול להבטיח לך גם אושר וגם ביטחון, אני יודעת שהסיכויים שאהפוך לסופרת מצליחה הם קלושים. אני מנסה עכשיו בזמני החופשי לכתוב אני יודעת שהחיים האמתיים יגזלו ממני את האושר לבסוף. ועם כל זאת, אני יודעת את כל אלה, ועדיין אני מאמינה. וזה נוראי, לדעתי, להאמין ולדעת שאתה טועה בכל הזמן הזה זה יותר גרוע מלהאמין ולהתאכזב. כל הלילות האלה שהתפתלתי במיטתי , לא מעיזה להאמין בחלום ולא מעיזה לנטוש אותו.

הפלאפון שלי צלצל, קטע את המחשבות האפלות שלי. זאת אמא שלי, אוך, איך היא מעיזה! איך היא יכולה להתקשר אליי אחרי מה שקרה. היא מנסה לשחד אותי, כל הזמן אומרת לי "דניאל, רוצה נצא ביחד לקניון? נקנה שם בגדים וציוד כתיבה ואפילו ספרים!" מנסה לגרום לי לעבור לצד שלה. המשפחה שלנו כל כך מפורקת, אבל באמת שלא אכפת לי. המשפט המפורסם הזה "משפחה לא בוחרים", עובד לרעתי כמעט כל הזמן. אני רק רוצה שאמא תיקח את הילד מפונק שלה ותעוף לי מהחיים.

יש לי בערך 4 עבודות לחופש שעדיין לא עשיתי, ואין לי שום מוטיבציה לעשות אותם. אלוהים, אני באמת מאבדת את זה. אני לא יכולה לחכות עד שהבית ספר ייתן לי לצאת מהבית הנוראי הזה לכמה שעות כל יום. השעה כבר 3 בצהריים ועדיין שכבתי במיטה. קמתי וצחצחתי שיניים, שטפתי פנים ובחנתי את עצמי במראה.
אני לא חושבת שאני יפה, אני כמעט בטוחה שאני לא. המבנה פנים שלי מאד שונה, האף לי אף כפתור קטן, שתמיד חשבתי שהוא מוזר, המצח שלי גדול מידי לטעמי, השיניים שלי די עקומות, וגם צהבהבות. אני תמיד ניסיתי לגרום להן להיות הכי לבנות שאני יכולה אבל הן עדיין נכהות. אנשים אומרים לי שאני יפה אבל אני יודעת שאני לא. זה ברור שאנשים משקרים. אני למדתי זאת כששיקרתי בפעם הראשונה. זה ככה קל, לא קשה בכלל לצאת מכך נטול רגשות אשמה, לשקר זה קל, ובתור אחת שאדיבות וישירות כל כך חשובים לה, אני עדיין משקרת. כולם משקרים, "don't hate the player, hate the game".

אני שולחת לאנאל הודעה: "יש מצב אני יכולה לבוא אלייך? אני לא מרגישה טוב".
היא כל כך עוזרת לי, היא תמיד מעודדת אותי ונותנת עצות ומנסה להבין אותי, אני לא חושבת שהיא מצליחה, אבל היא מנסה. נראה לי שבחבורה שלנו יש היררכיה של נאיביות, מהפחות נאיבי לאופטימיסטית הגדולה זה טסלה, אני ואנאל. אני לא חושבת שאנאל היא פתי, אבל היא עדיין מאמינה שאנשים, בליבם הם טובים. וכמה שאמריקה גרועה, במיוחד מאיפה שהיא באה, אלאבמה הקונסרבטיבית, אחרי כל החלאות שפגשה היא לא מאמינה שרוע טהור קיים. אבל היי, איש איש באמונתו יחייה.

"ברור! בדיוק קניתי את "באק אין בלאק" של איימי וויינהאוס, אנחנו יכולות להיפגש ולשמוע אותו ביחד!" אנאל כתבה לי בחזרה.
התלבשתי בבגדים שלבשתי בכל פעם אחרת שיצאתי מהבית בימים האחרונים: חולצה של "סקס פיסטולס" שלא שמעתי הרבה מוזיקה שלהם בכלל, אני מכירה שיר אחד או שניים, לא מעריצה, מכנס ג'ינס שחור עם קרעים שכבר כמה כתמים אפשר לזהות עליו ומגפי עור גבוהים.
יצאתי החוצה וראיתי את החורשה שליד ביתי. אני אוהבת עצים אבל אף פעם לא אהבתי את החורשה הזאת. היא נמצאת בלב הסביבה העירונית המשעממת. העיר שלנו משעממת, בכל מקרה.

עברתי דרך החורשה, אל הבית של אנאל שנמצא בצד השני שלה. עצים. הם נראים כל כך חיים ויפים. בלב החורשה אי אפשר לראות את היישוב בכלל, מה שעשה אותי מאוד שמחה. אני מביטה בעצים סביבי מסתחררת בסופה הירוקה והיפהפיה הזאת וקולטת בזווית עיני משהו.
אני עדיין מסוחררת לא יכולה לראות את הגוש השחור הזה בבהירות.

"שלום? מישהו נמצא כאן? לאט ראייתי מתייצבת ואני רואה נערה, עם שיער כהה ופרוע ועור כהה וזוהר. היא לבושה כולה בבגדים קרועים.
נשימתי נעתקה. בבקשה אל תגידו לי שאני רואה עכשיו רוח רפאים. אני לא יכולה לראות את עיניה, לקבוע אם היא אמיתית או לא

"את אוהבת את ה'סקס פיסטולס'?"

צווחה נפלטה מפי, היא אמיתית, היא אמיתית, תשלטי בעצמך, תשלטי בעצמך בבקשה.

"סליחה, לא התכוונתי להפחיד אותך." היא אמרה בטון אדיש.
נתתי בה מבט חטוף, כשיכולתי לנשום סוף סוף. היא נראתה כמו ילדה נורמלית לחלוטין, לא רוח רפאים ולא הזיה.

"זה בסדר," בלעתי רוק, "זה בסדר, אני פשוט חשבתי שדמיינתי אותך לשניה."

"אני מקווה שלא, אני לא רוצה להיתקע עם משוגעת באמצע חורשה גדולה לבד." היא אמרה בנימה משועשעת. היא הסתכלה לי בעיניים עכשיו. ענברים חומים וזוהרים באור הקלוש של החורשה.

"אז… את אוהבת את ה'סקס פיסטולס'?" היא שאלה שוב. היה ענדה נזם באף ולבשה מעיר עור בצבע חום שהיה סגור בריצ'רץ' עד הסוף ולבשה ג'ינס בהיר וקרוע עם כתמי בוץ עליו וחגורה גדולה בצבע חום כהה שהחזיקה אותו.

לקח לי זמן להבין שהיא דברה על החולצה שלי. "אה, לא, אני מתכוונת כן, אבל רק כמה שירים."
היא חייכה אליי חיוך עקום.

"יהיה לך אכפת אם הייתי, עושה לך היכרות איתם? אני מעריצה גדולה שלהם, ואני יכולה להפוך אותך לאחת גם." השפלתי את מבטי לרצפה, מה היא רוצה ממני?

"את יודעת, אני מתחילה לחשוב שאת המשוגעת ביער ואני זאת שנתקעתי איתך לבד." השבתי לה והיא צחקקה בשקט.

"מה את עושה פה?" שאלתי אותה.

היא עקמה את אפה ואמרה: "סתם, מטיילת ומעשנת קצת. מעבירה את הזמן, מה את עושה פה?"

התמהמהתי ועניתי לבסוף "גם, סתם מטיילת"
הנערה הרימה את שיערה הפרוע למעלה, כאילו שרצתה לראות אותי יותר טוב ואמרה: "טוב, אם אני מטיילת, ואת מטיילת, אולי עדיף שנטייל ביחד?"

שיט. שיקרתי, אני צריכה ללכת לאנאל, אני לא יכולה ללכת איתה. אבל אני רוצה. ואני לא חושבת שפעלתי לפני ההיגיון או שחשבתי על הבטחות.

"אני וולארי, דרך אגב" היא אמרה אחרי שהתקרבה קרוב יותר.

"אני דניאל" השבתי.
אולי הייתי צריכה ללכת עם אנאל, אבל הלכתי עם הנערה, וולארי, עמוק ועמוק יותר בין העצים ואפילו שעם כל צעד ידעתי שזאת טעות, עדיין הייתי צריכה לדעת מי הילדה המשונה הזאת.
הייתי מאחוריה אבל יכלתי להרגיש שהיא חייכה את החיוך עקום זה שלה בכל הזמן הזה שהלכנו בין העצים ליעד לא נודע.