כשפים אסורים – פרק 2

לכבוד: ג'אז וויליאמסון
מאת: ראיין הל
תאריך שליחה: 4.4.2013

היי, ג'אז. הרבה זמן לא דיברנו.
יורד בחוץ גשם מטורף שכל הזמן מנתק לי את חוט המחשבה (ואת האינטרנט), אז תסלחי לי אם המכתב ייצא קצת מבולבל. אין לי ממש זמן אחר לכתוב אותו.

אני מבין שאת נמצאת במצב לוחץ בטירוף. כל מעבר הדירה ומה שעשית… אני לא שונא אותך, ברור שאני לא שונא אותך. אין שום סיכוי שבעולם שאני אוכל אי פעם לשנוא אותך. אני מבין שאת לחוצה ושעשית טעויות לא מכוונות. כולם עושים טעויות.
עכשיו, אחרי שעברת דירה, אני מניח שהפסקת לדבר עם חבורת המטומטמים ההם שהשפיעו עלייך, וטוב שכך. אני מציע לך לא להתחבר יותר לאנשים מהסוג הזה. בכלל.
ובקשר לשאר הדברים שדיברת עליהם… תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. תחזיקי את עצמך בידיים. את לא משוגעת, את לא משתגעת ואת גם לא תשתגעי. תרימי את עצמך, תחזרי למסלול. תתקשרי עם עוד אנשים חוץ ממני (תפתחי על הדרך את שרירי הלסת שלך!), תצאי מהבית. את מרגישה משוגעת בגלל הבידוד שבנית לעצמך. תצאי מזה. את לא משוגעת ולא נעליים, הכול יהיה בסדר.
הגשם הזה מחרפן אותי, בחיי. הוא דופק על החלון שלי כמו משוגע ואני צריך להפסיק כל שתי שניות בערך כדי להתרכז כמו שצריך. בחיי שאם הוא יתגבר אני אזרוק משהו על מישהו (או ההפך), או שאשבור את העט הכתום המזורגג הזה (האמת שאני מעדיף לשבור משהו אחר. זה העט האהוב עליי – איפה עוד אני אמצא עט כתום עם וותק שימוש של שלוש שנים כשיותר מחצי מהדיו עדיין בתוכו? בכלל מוכרים עדיין כאלה? ואת תהרגי אותי אם הוא יישבר).
האמת שכבר הרבה זמן לא ירד אצלנו גשם. לפחות, לא גשם מטורף כמו זה שנמשך כבר כמה שעות בקצב מטורף. הייתי מת שימשיכו ימי השממה-גשם קל. זה היה נפלא! בלי דפיקות מזורגגות על החלון המזורגג כשאני מנסה להתרכז במשהו ממש חשוב. חוץ מזה, לדעתי זה סתם מוזר שכל החורף לא ירדה אפילו טיפה אחת של גשם, ופתאום לקראת סוף החורף מתחיל מבול. איפה ההיגיון בזה?
אה, כן, וגם האינטרנט הלך. לפי מה שהבנתי הוא לא יחזור לפחות בשבוע וחצי הקרובים, עם כל הנזק שגרם (וגורם. ויגרום) הגשם הטיפשי הזה. אני מקווה ששירותי הדואר לא נדפקו, אחרת אין לי מושג איך אני אשלח לך את זה.
טוב, בכל מקרה, תישארי רגועה. מה שקרה כבר קרה, ועם כמה שזה כואב, אין מה לעשות (אבל בחיי שכל כך בא לי לגרום לאנשים שהרגו אותה לשלם על זה שעוד שנייה אני משתגע בעצמי). ואת יודעת מה הכי מחרפן אותי? שאני לא יכול לעשות כלום. כלומר, היא פ*קינג מתה בגלל זה! ואני לא יכול לעשות כלום. אני יודע שאני אמור לעשות משהו, אבל אני לא יכול כי אני גר בפ*קינג עיר אחרת, ובכל מקרה בטח יכסחו לי את הצורה אם אני רק אנסה.
אני פשוט צריך לשבת ולחשוב על זה, להתלונן כמה הקטע הזה דפוק בלי שאני אוכל לעשות שום דבר. הלוואי והייתי יכול לחזור אחורה ולשנות הכול. זה היה הרבה יותר פשוט ככה, הכול היה הרבה יותר פשוט ככה. אבל אני לא יכול.
אני חושב שבכל מקרה הם ישלמו על זה. בחיי שהם ישלמו על זה.

נדבר,
ראיין.

***
ראיין הניח בזהירות את העט הכתום על השולחן. הוא בחן את המכתב. כתב היד הנטוי והמסודר שלו נראה כמתגרה בו – כל כך מסודר ורגיל. הכתב שלו תמיד נשאר זהה, לא משנה אם הוא היה עצוב, שמח, מתוסכל, או סתם עצבני. המחשבה על כך העלתה חיוך קלוש על שפתיו – גם אם הוא יכתוב משהו בסוף העולם, הכתב שלו ייראה כאילו זה היה סתם עוד יום רגיל על הספה מול הטלוויזיה (שהתנתקה, הזכיר לעצמו ראיין בצער) וכוס קפה פושר.
מה הוא לא היה נותן בשביל סוף העולם במקום מה שהרגיש עכשיו.
הוא כמעט התפתה לסטור לעצמו על המחשבה הזאת. החיים מוכרחים להימשך, לא משנה מה קרה. אסור לו להרים ידיים, אחרת הוא ייפול מרכבת ההרים הזאת שנקראת החיים.
זה כזה קלישאתי, מחשבה חלפה בראשו. כאילו, אלי מתה. איך החיים אמורים להימשך? רק מטומטמים גמורים ישכחו. הוא לא יכול לשכוח.
הוא דחף את הכיסא לאחור בכוח והתרומם ממנו במהירות כזאת שהכיסא כמעט התהפך. הוא חייב להפסיק לחשוב עליה. שום דבר לא ישנה את העובדה שהיא מתה, ואת העובדה שהוא לא יכול לעזור.
הוא חבט בשולחן בכוח. העט הכתום קפץ קלות על השולחן, התגלגל מעט מצד לצד ואז נעצר. ראיין הסתובב ונשען על השולחן בתסכול, שומט את ראשו. שיערו הכהה נפל על עיני המוסקט העצובות שלו, קצת פרוע מידי וקצת ארוך מידי. הוא לא הסתפר כבר זמן רב, אבל לא היה לו ממש אכפת – גם בזמנים רגילים, כשאף אחד שהוא הכיר לא מת, זה לא שינה לו.
אור כחלחל מילא לשבריר שנייה את החדר הקודר. לאחר שבריר שנייה נוסף רעם הרעים, מקפיץ את כתפיו של ראיין בתנועה כמעט בלתי מובחנת. לא נראה היה שהגשם מתכוון להפסיק לרדת בקרוב. טיפות מים טופפו בקצב קבוע על זגוגיות החלון, זולגות במהירות במורד הפלסטיק ונקוות בבסיס החלון.
הוא רצה שאלי תהיה שם. אוי, אלוהים, כמה הוא רצה שאלי תהיה שם. הוא רצה לשמוע אותה מספרת איזו בדיחה מגוחכת על השנאה חסרת הפשר שלו לחורף, או שתספר על איזה מקרה הזוי שקרה לה במהלך השיטוטים שלה בעיר. היה בסדר מצדו גם לראות אותה פשוט שוכבת על המיטה שלו ומעלעלת באחד מהמגזינים האלה שהיא כל כך אהבה.
אבל גם אם זה היה יום רגיל, יום בו היא הייתה עדיין חיה – זה לא היה קורה. הוא גר בעיר אחרת כבר שנתיים ותיקשר עם ג'אז רק דרך מכתבים שבדרך כלל התעכבו בדואר. גם ככה הוא ואלי כבר לא דיברו, לא דרך מכתבים ולא בשום דרך אחרת. רק שלושת המכתבים האלה שהיא שלחה לו לפני שהיא מתה.
המכתבים האלה.
ראיין פלט נשיפה צרודה. המכתבים האלה הם הדבר היחיד שעורר בו את האשמה. הוא הבין את הצורך של אלי להבהיר לו שמה שקרה לה היה בחלקו אשמתו, ושהוא לעולם לא יוכל להתעלם מזה. והיא בהחלט הבהירה את זה.
הוא התנתק מהשולחן בדחיפה והסתובב אל המגירות שהוצבו בצדדיו, מתכופף אל המגירה התחתונה ביותר. פתח מנעול קטן עיטר אותה מתחת לידית העץ המעוצבת, בוהק מציפוי הלקה העדין. ראיין השתדל להתרחק כמה שיכול היה מהמגירה מאז שטמן בה את המכתבים. הוא לא העז לזרוק אותם, אבל הוא פשוט לא היה מסוגל להשאיר אותם במקום פתוח או חסר הגנה – אז הוא נעל אותם תחת סוגר ובריח וזרק את המנעול אל תוך המגירה שמעל בתקווה שלא יגע בו שוב לעולם.
הוא בהה במגירה הנעולה בתהייה, שואל את עצמו עד כמה זה יכאב אם הוא יפתח אותה. הוא ידע שהוא לא יוכל לשאת את הכאב, גם אם הוא כבר השלים עם מותה. הוא הניד בראשו בהחלטיות והתרומם בקפיצה חזרה לעמידה, מתרחק כמה צעדים מהשולחן ומהמגירות הצמודות לו.
הוא הסתובב אל עבר החלון. הוא היה סגור, והתריס הורד קצת יותר מחצי הדרך למטה בצורה עקומה. רחוב העיר שנשקף ממנו היה שומם לחלוטין, ריק כמעט מכל נפש חיה. שכבת מים דקה זרמה על המדרכות ועל הכביש, אוספת אחריה זרדים וקרעי נייר ועיתון שבדרך כלל גדשו את המרצפות המלוכלכות. הוא הבחין בשני חתולי רחוב כחושים מסתתרים מהגשם סמוך לאחת החנויות שבד מתוח נפרש מעל הכניסה שלה, חוסם בקושי את הגשם.
למרות החלון הסגור, ראיין יכול היה לשמוע את הרוח שורקת בחוזקה בחוץ. צמרמורת חלפה בגבו לשמע הצליל, והוא קילל בלבו פעם נוספת את מזג האוויר המוגזם. ענפי העצים נחבטו זה בזה, כמעט נתלשים ממקומם, ועלים בודדים נתלשו מהם באלימות בעקבות הרוח העזה.
ראיין התקרב אל החלון ונשען עליו ברישול. הוא תלה ברחוב השומם מבט ריקני, לוטש מבט במים הזורמים במהירות על לבנות המדרכה.
דמות כהה הופיעה באופק, צועדת באיטיות קדימה. ראיין מצמץ בבלבול. הוא תהה מי המטומטם שייצא החוצה במזג אוויר משוגע כמו זה, ולמה? מה כבר יכול להיות שווה שפעת לכל החיים? הדמות התקרבה בצעדים איטיים, מבלבלת את ראיין עוד יותר.
ואז הוא ראה את הפנים שלה. פניו היו של נער בסביבות הגיל שלו, בעל תווי פניו חדים, מחודדים מעט בלסת. עצמות לחייו הגבוהות בהקו בצבע אדמדם ושפתיו היו קפוצות בלחץ. עיניו האפרוריות נצצו, לא בטוח ממה, ושיערו הבהיר נדבק למצחו ולעורפו, נוטף מים על פניו.
הצבע אזל מפניו של ראיין במידיות. הוא הרגיש את לבו ממחיש את פעימותיו, מאיים לפרוץ מתוך חזו ולהשאיר אותו המום לנצח. מה לכל הרוחות הוא עושה כאן?
הוא התרחק מהחלון כמו מתוך אינסטינקט, מסיט את הווילון כך שיסתיר את הנוף לחלוטין. הוא הצמיד את ידו אל מצחו בבהלה והשפיל את מבטו אל אריחי הרצפה הלבנים, מבולבל ומבוהל לחלוטין.
לא יכול להיות שזה קורה לי, הוא הסיט את מבטו מהרצפה אל המכתב שנח על השולחן.
אוי, אלוהים.