כשפים אסורים – פרק 10: דמעות מלאכים

המכונית השחורה נעצרה בחריקת גלגלים לשפת הכביש, ממנו רגעים ספורים לפני כן סטה אופנוע לבן ועליו שני נוסעים – נער ונערה – במורד הגבעה התלולה שהתדרדרה ממנו.
כמה ציפורים צווחו במרחק כשדלת המכונית מוכהית החלונות נפתחה בדחיפה כבדה. נער, שנראה בסביבות גילו של ג'ייסון – תשע-עשרה, לכל היותר – יצא ממנה, מעיף מבט מעבר לכתפו, כמו אל מישהו שנמצא בתוך המכונית. הוא היה גבוה, רגליו הארוכות נתונות במכנסי ג'ינס כהים, מעט משופשפים. שיערו הכהה, אשר גוונו היה בהיר רק בקושי מצבע המכונית ממנה רק יצא, היה מוסתר בכובע פדורה עשוי בד אפור מחוספס, אשר תאם את תווי פניו המעודנים. עיניו עטורות הריסים העבים בהקו בקריסטל כהה, חלק, שניצוצות חיוורים איכשהו הסתוו בו; הבעת פניו הייתה רגועה, בטוחה בעצמה. הוא טרק את דלת המכונית שמאחוריו בחבטה ומתח את רגליו, מעיף מבט קצר בשמיים הכחולים שנפרשו מעליו.
"הייתי שואל את עצמי," מלמל לעצמו, מאותת למכונית להמשיך הלאה, "מי האידיוט שייסע על אופנוע בלי קסדה מזורגגת? אבל זו שאלה חסרת טעם."
לאחר שהמכונית המשיכה בדרכה, הוא החל לרדת במורד הגבעה, נזהר שלא למעוד על אבנים או להידקר ממקלות משוננים שארבו לו ביניהן. זרדים יבשים התפצחו מתחת לנעליי הסניקרס הלבנות שלו, שכבר החלו להתבלות מהזמן – צבען הבוהק פעם היה מעומעם עכשיו, כאילו כוסה בשכבה דקה ובלתי ניתנת להסרה של אבק. עלים לחים מטל נדבקו לסוליות המשופשפות, אבל הוא לא הבחין בכך כשעשה את דרכו למטה, מבטו ממוקד במטרה.
אופנוע לבן, מוכתם באדמה, נח על הקרקע לא רחוק ממנו, מטרים אחדים מעץ אלון רחב גזע. הנער שראה קודם על הכביש שכב שרוע על הקרקע לצדו, במה שנראתה כמו תנוחה מכאיבה במיוחד, אם לא קטלנית; שיערו הכהה היה מוטל על עיניו העצומות, אשר איכשהו שיוו לפניו הבעה שלווה. דם שכבר כמעט נקרש הכתים את צד פניו, כמו כתם של יותר מידי צבע שהתקשה על נייר – הנער שעשה את דרכו למטה הבחין בזרזיף ארגמן מכתים גם את שפתיו, והוא לא היה בטוח אם חזו עלה וירד.
קצת יותר רחוק מהאופנוע ומהנער חסר ההכרה, הנערה השנייה שראה קודם לכן שכבה על האדמה, גם כן חסרת תנועה. ראשה, שהנער ידע שהיה מעוטר שיער בהיר ולא ארוך במיוחד, היה מכוסה בקסדה כהה, ששיוותה לה מראה משונה כמעט. הוא יכול היה לראות דם מכתים את מכנסי הג'ינס שלה.
הנער התקרב אל ראיין, מתכופף לצדו על רגליו. עכשיו, משבחן אותו מקרוב, הוא יכול היה להגיד בוודאות שלא הבחין בשום תנועה – לא חזה עולה ויורד, לא רחש שקט של נשימה. הוא הצמיד את אצבעותיו אל צד צווארו של ראיין רק על מנת לוודא, אבל הנער כבר ידע שלא ירגיש דבר.
חיוך נעלם ריצד על קצות שפתיו.
גם בלי להתקרב אליה, הנער ידע שג'אז בחיים. הוא יכול היה להרגיש את זה – את האנרגיה חולפת דרכה, בוערת בתוכה בלהבה דועכת אך קיימת. צבע האנרגיה שלה, שבדרך כלל בהק בוורוד-לימוני נישא למרחקים, ריצד כרגע בגוון מעומעם, כאילו צופה בשכבה של אפר; הוא כמעט התפתה לשלוח יד וללטש את הצבע מדהייה, להסיר את האבק מהלהבה. אבל היה לו משהו שהוא צריך היה לסיים.
הוא העיף מבט מהיר לצדדיו, יותר מתוך הרגל מאשר מתוך צורך מבוסס, והעביר את ידיו על פני בד הז'קט הכהה שלגופו בחיפוש רגעי אחר הטלפון הנייד. לאחר רגע הוא שלף אותו מאחד הכיסים, הקלה מסוימת ניכרת בתנועותיו, וחייג את המספר היחיד שהכיר בעל פה.
השיחה נענתה כמעט מיד. "נו?"
חיוך קלוש נוסף הבליח על שפתיו של הנער, מתפוגג לאחר שבריר שנייה. "זה עבד. אבן. מת. האידיוט לא חבש קסדה."
"האידיוט?" הקול שבקע מצדו השני של הקו התעלם מההקנטה שנזרקה לאוויר. רחש סטטי אפף את דבריו, מערפל את המילים. "מה עם הבחורה? הבלונדה?"
הנער משך בכתפיו, כאילו הדובר יכול היה לראות אותו. "אני די בטוח שהיא עדיין בחיים, לפי האנרגיה שנפלטת ממנה," השיב, קולו יבש. "אבל מה זה משנה? הם לא יכולים להשתמש רק בה."
אנחה ממורמרת בקעה מהטלפון. "הסברתי את זה קודם, איידן. אנחנו לא יכולים להסתכן. תעשה את מה שאתה אמור לעשות." הקול היה חד. "ואל תשאיר שום דבר מאחור."
"אני חייב?" קולו של הנער, איידן, היה מתחנחן, כאילו מנסה להקניט את הדובר מעבר לקו. החרחור הזועף שבקע מהצד השני גרם לצחוק חלש להיפלט מבין שפתיו. "היא דיי חמודה."
"אין לנו זמן לזה, איידן," הקול החל להיהפך חסר סבלנות. "הם יכולים להגיע בכל רגע."
"בחייך, אליס," אמר איידן, נשיפה קטנה נפלטת מפיו. "אל תהיי כזאת."
"כזאת?" קולה של אליס היה מוכיח, ואיידן כמעט ויכול היה לראות את מבטה הנוקב אל מול עיניו. כששוב דיברה, קולה שב והרצין. "אני רצינית, איידן. אני צריכה שתחזור בחתיכה אחת."
איידן הניף את ידו בביטול אל האוויר, שוב שוכח שהיא לא נמצאת מולו. "עברתי יותר בחיי מאשר לבדוק את הדופק של בחורה חמודה ושל איזה אידיוט ששכח להסתפר, אליס. אל תזלזלי בי."
האנחה שבקעה מהצד השני נשמעה מיואשת. "ביי, איידן. ותפסיק להידלק על בלונדיניות."
"אבל – "
לפני שאיידן הספיק לסיים את המשפט, השיחה התנתקה. רחש סטטי נמוך בקע מהמכשיר שבידו, מקרטע לרגע לפני שניתק גם הוא, אנחה זועפת נפלטת מבין שפתיו. הוא הטיל את הטלפון אל הקרקע בתנועה חלשה, וזה פגע באדמה ברחש נבלע. "מאוד בוגר, אליס."
מספר רגעים נוספים חלפו לפני שהוא הרים ותחב את המכשיר חזרה אל כיס הז'קט שלו. הוא החל לעשות את דרכו אל כיוונה של ג'אז, ששכבה על האדמה מספר מטרים נוספים במורד הגבעה, עדיין באותה תנוחה בה הייתה נתונה לפני השיחה. האנרגיה שלה עדיין הייתה עמומה, אם כי כעת התייצבה.
"אליס הזאת," הוא מלמל לאוויר, מעיף מבט נוקב באבן סוררת שנקרתה לדרכו, "אי אפשר זה, אסור זה. תעשה את זה, תסיים את זה. בחייאת, אל תהרוס את זה. אה, ותפסיק להידלק על בלונדיניות." הוא עיקם את אפו. "אני לא נדלק על בלונדיניות."
הוא השתופף מעל ג'אז, בוחן אותה במבטו.
בסופו של היום, הוא הבין את פעולותיה של אליס. הוא ידע היטב מדוע עליו לעשות את שהתבקש – אבל משהו בתוכו תמיד חרק כשהשתמש בקסם בצורה כזאת. הגוף שלו לא קיבל באהדה את כל האנרגיה השלילית הזו.
אבל מה זו קצת אנרגיה שלילית לעומת כל העולם?
טוב, בערך.
הוא מתח את כתפיו לאחור במשיכה מהירה, עוצם לרגע את עיניו. הוא כמעט ציפה לראות עולם אחר כשיחזור ויפקח אותן – אבל כשעשה זאת, הכול נותר כשהיה. מלבד, אולי, האוויר, שהתקרר מסביבו בצורה קלושה.
הוא צקצק בלשונו. "מצטער, בלונדה," הוא אמר, קולו שקט. "אני מניח שלא היה לך מזל."
הוא הרים את כף ידו הפתוחה, ולאחר שבריר שנייה של שהייה מהוססת, החל לסגור אותה לאטו, לא מפעיל אלא כוח הכרחי. תחילה, לא נדמה היה שהפעולה גורמת לדבר; אך רגע לאחר מכן, ניתן היה לראות את ההשפעה על פניה חסרות ההכרה של ג'אז. נדמה היה כאילו היא משתנקת, כמו מתוך שינה – גבה התקמר בצורה הקלושה ביותר מעל הקרקע, כמעט כאילו התכוונה להתהפך על מיטת האדמה. אבל איידן ידע שזו הייתה תגובה לקסם שהפעיל. היא לא הצליחה לנשום, ולא היה לה שום סיכוי מולו. לא ככה.
אבל משהו לא היה לגמרי נכון. איידן יכול היה להרגיש את זה – כמו כוח נוסף, מנוגד, אשר פעל כנגד כוחו. זה היה אמור להסתיים כעבור מספר רגעים, אבל איידן מצא את עצמו נאבק רק על מנת לשמור על אחיזה. זה לא קרה לו לעיתים קרובות.
הוא שיחרר את ידו בבת אחת, נשנק. גופה של ג'אז נרפה, משמיע רחש שקט כשחזר ופגע באדמה. "מה לעזא – "
"תתרחק ממנה," קול נמוך, מאיים, בקע ממקום כלשהוא מעליו. טוב, לא בדיוק מאיים, איידן חשב – אבל בהחלט בטוח בעצמו.
איידן התרומם במקומו, מסתובב על מנת להתייצב אל מול מי שעמד מאחוריו. הוא היה בערך בגילו, גופו הארוך צנום למראה, ושיערו הכהה – אם כי לא כהה כמו שיערו של איידן – סתור על ראשו. עיניו החומות-ירקרקות בהקו בזיקים חיוורים של חשמל, שאיידן ידע שבהקו גם בעיניו.
והוא היה עצבני.
מאוד.
"אה," איידן פלט, קולו גבוה מעט. הוא נשען לאחור על רגליו, מרים קלושות את גבותיו במחווה שנויה במחלוקת. "ג'ייסון."
ג'ייסון, שהניצוצות הבוהקים בעיניו החלו דועכים, הניד את ראשו בשאלה. "מי אתה?"
איידן חייך, מתרומם לעמידה. "בטוח שאתה רוצה לדעת?"
אם מבטים היו שורפים, איידן היה מתפחם בו במקום. ג'ייסון משך בכתפיו, כמעט בנונשלנטיות, אבל איידן יכול היה לראות את המבט המודאג שהגניב אל ג'אז חסרת ההכרה מאחוריו.
עוקב אחר מבטו, איידן אמר, "היא בחיים. אל תדאג."
ג'ייסון הרים אליו מבט נוקב. "אתה עשית את זה?"
איידן משך בכתפיו. בתגובה, עיניו של ג'ייסון התלקחו בניצוצות חשמל מחודשים, ואיידן ידע כי הוא מתאפק שלא להנחית עליו את כל הכשפים המלוכלכים ביותר שהכיר, אם כי לא הבין מאיזו סיבה. "תתקן אותם."
איידן הרים אליו מבט שנע בין לגלוג לרחמים. "אתה יודע שאני לא יכול, ג'ייסון." קולו היה שווה נפש, והוא הבחין בשרירי כתפיו של ג'ייסון מקשיחים בצורה הקלושה ביותר. "אותה," הוא החווה בראשו אל ג'אז שעל הקרקע, "אולי. אבל לא את ראיין."
ג'ייסון פלט חרחור משונה. אנרגיה הציפה את גופו באחת – איידן יכול היה לראות את זה, כמו עץ חג מולד שנדלק בתוך עצמותיו. בלי לחכות להמשך, ג'ייסון הרים את ידו והניף אותה בכוח הצדה, כאילו תופס בחפץ בלתי נראה ומשליך אותו בכל הכוח שהיה לו. איידן מעד, מרגיש את החשמל הסטטי רוטט בדמו, עולה בגרונו.
ג'ייסון לא השתהה. הוא תפס באוויר שמולו, עוצם את עיניו, והחל לסנן מילים מהירות מבין שפתיו. איידן נהדף לאחור, ולאחר רגע קרס על האדמה, ברכיו לפניו; כובע הפדורה האפור צנח מראשו אל האדמה הקרה, וטעם מתכתי עז הציף את פיו, מערפל את חושיו. לחץ משונה אך מוכר החל ללחוץ על חזהו, מתהדק בהדרגה סביב ריאותיו.
לרגע, הוא חש משותק. אבל כשג'ייסון חזר ופקח את עיניו, נאחז עדיין באנרגיה ששילח בשחור השיער שלפניו, איידן מצא את עצמו פולט צחוק חנוק, שנשמע צרוד בגרונו הלח מדם. לא לקח לו זמן רב להבין כי האנרגיה הייתה קלה מידי להדיפה – תוך רגע הלפיתה בחזהו נרפתה, וההתנגדות לתנועתו התפוגגה. הוא התרומם על רגליו בתנועה משתופפת, עדיין קצת מעורער, וירק דם אל העשב הקמל שלצדו בתנועה עקומה. עיניו בהקו באותו ניצוץ חייתי אשר השאיר אותו כל כך חי במשך זמן כה רב, ושפתיו ספוגות הדם התעקלו מעלה במה שנראה יותר כמו נסיגת שפתיים לקראת נהמה מאשר חיוך אנושי.
לפני שג'ייסון הספיק להגיב, איידן תפס באוויר והניף את ידו הצידה בתנועה אשר הייתה זהה לפעולתו של ג'ייסון קודם לכן, מלאת כוח שתפס את ג'ייסון לא מוכן. ג'ייסון הושלך הצידה בעוצמה, מוטח בעץ שניצב מטרים מהם בכוח כה עז שהענפים נרעדו וכמה עלים נשרו אל האדמה. לאחר רגע הוא קרס על הקרקע מתחתיו, מרגיש את גופו נרפה, ולרגע הוא לא מצא בתוכו את הכוח להניע את שריריו.
"ככה?" נשף איידן, שיניו נחשפות בחיוך של תענוג אכזרי. שביל דקיק של דם זלג לאטו משפתו התחתונה, דומה בצורה לא מתאימה לזרזיף של צבע על פניו. "בחרת את הבחור הלא נכון להסתבך אתו, ילד."
ג'ייסון פלט אנקה חלושה ממקומו על האדמה.

***

הדבר הראשון שג'אז הבחינה בו היה הקור.
היא עוד לא ראתה דבר, לא לגמרי. כתמים לבנים, אשר נטו לתכלת יותר מידי חיוור, ריצדו מול עיניה, מסנוורים אותה עד כדי כך שהרגישה שעוד מעט תתעוור. ריח עז של גופרית קפואה עמד באוויר, כאילו הוא נשרף אבל לא לחלוטין – אולי נחרך, למרות שג'אז לא הבינה איך משהו מסוגל היה להיחרך בקור הזה. ואם לדבר בכנות, היא בכלל לא הייתה בטוחה שמה שנשרף היה אוויר – היא לא חשה צורך לנשום את מה שזה לא היה שהקיף אותה. הייתה לה תחושה, לא לגמרי מבוססת, שמשהו כאן היה שונה.
והיה לה קר.
היא קפאה, כמו שמעולם לא חשבה שאפשרי. שיניה נקשו כמו פעמוני כנסייה, ורעדים תכופים שהיא לא הצליחה להשקיט צמררו את גבה ואת גפיה, חוזרים ונשנים, חוזרים ונשנים. היא לא הרגישה את אפה או את קצות אצבעותיה, והייתה לה הרגשה שבקרוב תאבד תחושה באיברים יותר משמעותיים מאלו, אם לא בכל גופה.
איפה, לכל הרוחות, היא הייתה?
עיניה החלו להתרגל בהדרגה לאור העז, והיא הצליחה להבחין בדמות מטושטשת עומדת מולה, מוכרת איכשהו. הרקע היה בהיר מכדי שתוכל להבחין בין צורות לעצמים – המקום נראה כמו כתם מטושטש של צבע תכול חיוור שנשפך על קנבס, והיה, מלבד הדמות שעמדה מולה, ריק מגוונים אחרים. ג'אז מצאה את זה קשה למקד את מבטה – הוא כל הזמן סטה, כמו מאבד פוקוס בתמונה שלפניה.
"ג'אז."
ג'אז קפצה במקומה, נאבקת בדחף האינסטינקטיבי לפלוט אמירה לא נאותה. היא נעצה את מבטה – או, לפחות, ניסתה לנעוץ אותו, שכן הוא עדיין לא הצליח להתמקד כמו שצריך – בדמות המעורפלת שהחלה כמו מתמרקת אל מול עיניה, מתנקה מכתמים. שיערה הגלי היה בהיר, צבוע בסקלת גווני כסף שהבריקו, כמו מחזירים את האור שהציף אותן מכל עבר. עיניה הכהות היו רכות, חמימות, אם כי נגיעות ריקנות מסוימת חיללו אותן, כאילו התעייפו יתר על המידה. גופה היה צנום הרבה יותר משזכרה.
היא נראתה כל כך שונה… אבל ג'אז הייתה מזהה אותה בכל מקום, בכל מצב.
כשדיברה, היא בקושי הצליחה להוציא את המילה הבודדה מפיה. "אלי –"
חיוך קטן, עצוב, נתלה על שפתיה המרוקנות מצבע של אליסון. היא התקרבה אל ג'אז בצעד קטן. נדמה היה כאילו היא רוצה להושיט אליה את ידה, אבל עוצרת בעצמה; ג'אז לא ידעה אם להירתע או להישאר במקומה.
ההבנה הכתה בה באחת.
"אני חולמת," היא אמרה, רסיסי תוגה מלטשים את קולה. "נכון? אני חולמת עלייך."
ניצוץ עצוב הבליח בעיניה של אליסון. "אם את רוצה לקרוא לזה ככה."
"איפה אנחנו?" ג'אז נמנעה מלהביט סביבה, ולמען האמת, גם מלהביט בעיני חברתה. כל האשמה שהדחיקה במשך זמן כה רב שבה והציפה אותה, ממלאת את כולה – את גופה, את מחשבתה. היא לא רצתה לראות את אליסון, לא עכשיו – אבל בכנות, לא היה דבר שעבורו יותר השתוקקה.
הקור נדמה לפתע הולם את המצב.
אליסון הביטה סביבה. "לא במקום בו קיוויתי שאראה אותך, למען האמת," קולה היה חלש, מרוחק. כאילו דיברה מבעד למסך. "לא מקום שרציתי שאי פעם תראי."
ג'אז קימטה את מצחה. "מה…"
"אין לי זמן להסביר," אליסון התקרבה צעד נוסף לעברה של ג'אז, הבעתה עוטה סבר רציני. "אם הם יבחינו במה שאני עושה…"
"אלי, על מה את מדברת?" קולה של ג'אז היה חנוק בגרונה. "מי זה הם?"
"הם אחריכם," אליסון התעלמה משאלותיה של ג'אז, רק מבלבלת אותה עוד יותר. "אתם – את וראיין – צריכים להתחזק. אתם צריכים לעצור את כל זה. אבל אל תקשיבי לו, ג'אז –"
דבריה נקטעו על ידי רעד חד שחלף באדמה, שאיכשהו רק עכשיו ג'אז הבחינה שהייתה שם. ג'אז מצאה את עצמה מאבדת שיווי משקל הרבה יותר מהר משהייתה אמורה, והיא תרה סביבה בחיפוש אחר דבר מה להיתפס בו, ללא הצלחה – לא נדמה שבכלל היה שם דבר. רעד נוסף חתך את האוויר, וג'אז מעדה, כמעט משתטחת על הקרקע; לפתע, כמו יש מאין, אליסון לפתה את זרועה, מייצבת אותה על מקומה.
לרגע.
ג'אז חשה כאילו התחשמלה. אליסון, שהבעה כמעט חרדה הליטה את פניה, שחררה אותה לאחר בקושי שבריר שנייה – ג'אז צנחה על ברכיה, מתנשפת בנשימות מקרטעות. היא ראתה סלילים דקיקים של עשן חיוור עולים מעורה, אשר צרב מכפור – עשן שהרגיש, בצורה מעוותת, כמו קסם.
ג'אז הרימה את עיניה אל אליסון. מבטיהן התלכדו, אך לפני שג'אז הספיקה להגיד דבר מה, האדמה לפתע נעצרה, ודמותה של אליסון התפוגגה אל מול עיניה. הכול, ואיכשהו גם כלום, כיסו את שדה ראייתה, מעוורים אותה; כל הרעש והדממה והצרחות של השתיקה צרמו באוזניה בצליל גבוה ודק, לא חדל, לא נגמר, וכל שג'אז הצליחה לשמוע הייתה קריאה מרוחקת, בודדה.
"ג'אז!"
ג'אז לא מצאה בתוכה את היכולת לקרוא חזרה. חשכה ירדה עליה, והיא אפילו לא הרגישה כשגופה הכה את האדמה הקפואה, שלא באמת הייתה שם.
אלי, המחשבה חלפה בראשה, כאילו נוטרלה. איפה את?
ואז הכול התפוגג, כמו שכבה של אבק שהוסרה ממחשבתה.

—

הקור נעלם.
חום השמש ריצד על עורה הצרוב, מקור ומקסם, של ג'אז. היא הרימה את ידה אל עיניה בתנועה אינסטינקטיבית, מנסה לחסום את האור הבהיר אשר כיסה את שדה ראייתה כמו שמיכה עשוית הבלחים. מצמצמת את עיניה, היא הודתה עליו בליבה – בניגוד לאור המקפיא אשר כמעט ועיוור אותה קודם לכן, רכות האור הזה נתברכה בתוכה.
בעוד עיניה מתרגלות לאור, מחשבותיה נדדו חזרה אל החלום אשר זה עתה חלמה – אם כי היא לא הייתה לחלוטין בטוחה שהיה זה חלום. מראה פניה של אלי, אשר צפו בניגוד לרצונה אל מול עיניה חסרות הרואי, צבט את ליבה. ג'אז נזכרה בעצבות הצרודה בקולה, מעוותת איכשהו, ובעייפות הערגה בצבע הכהה, הכה רך, של עיניה… דהיית צבע גלי שיערה הכסופים, אשר פעם נהגו להבריק כאורות השמיים על פניהם, פיזרה רסיסי כאב בליבה, והמבט הנוגה על פניה החיוורות סדק את שנותר. ג'אז מצאה את עצמה כמהה לראות את חיוכה.
היא זכרה את החיוך של אלי. הוא לא היה רחב, אבל רבות מן הפעמים, הוא היה מאושר – ניתן היה לראות את שלוות ניצוצות החיים אשר בערו בדמה קורנים כנגד שיניה צבועות החלב, והניצוץ התואם היה מבליח בעיניה כשגומת החן הקלושה נחשפה על לחיה השמאלית, בקושי מובחנת. ג'אז לא זכרה מתי הייתה הפעם האחרונה שראתה את החיוך הזה, את יופי התמימות של שמחה פשוטה על פני חברתה – ובדיעבד, היא התחרטה על כך.
היא ידעה שלעולם לא תזכה לראות אותו שוב.
לאטו, העולם החל נחשף אל מבטה.
היא שכבה במרכזו של כר דשא רחב ממדים. ראשה היה שקוע בשמיכה רכה של עשב, שצבעו נדמה היה רדיואקטיבי כמעט, מוכתם בחוטים דקיקים של כסף וזהב. השמיים אשר נפרשו מעליה נדמו עצומים – צבעם בער בכחול צלול, נקי, עירום מכתמי עננים. השמש המתלקחת במרום, דחוקה לפינת השמיים, נדמתה חשופה כל כך; ג'אז מצאה את עצמה מסבה ממנה את מבטה, לא בטוחה כי מראיה ראוי לעיניה. פניה בערו בחמימות אחר הצהריים, ולמרות שבדרך כלל שנאה את התחושה, היא כעת קיבלה אותה בזרועות פתוחות. היא הרגישה כאילו האור והחום המרצדים על עור פניה מטהרים אותה מחטאיה, שהיו רבים משיכלו ידיה למנות.
היא שאפה אל תוכה את ריח פתיחת האביב אשר אפף את האוויר. ריח הגשם, המתובל באבקני פרחים – ורדים, כלניות, סיגליות – הציף את גופה, מסחרר את חושיה המרקדים בתוכה כשיכורים. היא ראתה צבעים מול עיניה, כתמים חיוורים של כתום וכחול וסגול בהיר הנמרחים באוויר אל מול מבטה, עושים את דרכם אל השמיים ואל האדמה ואל תוכה, מפזזים בתוך התאים והאטומים והמולקולות שהציפו את הכול. היא ראתה מולה צחוק ודמעות וחיים ומוות, חרטות וחסדים וחטאים של צדיקים. היא פחדה לעצום את עיניה, אבל חששה להשאיר אותן פקוחות – שפן יהיה המראה יותר מידי לעיניה השבירות.
"איפה אני?" המילים נפלטו מפיה בלחישה חרישית, בעודה התרוממה מתנוחת השכיבה בה מצאה את עצמה. היא העיפה מבט נוסף מסביבה, אך מהר מאוד גילתה כי לא היה טעם בדבר – לא היה יותר מידי מעבר לאשר ראתה עם ראשה לאדמה. קילומטרים של אדמה מצופת ירוק נפרשו סביבה בכל כיוון – מרחבי דשא טהורים של צבע ודממה ואנרגיה.
הייתה שם כל כך הרבה אנרגיה.
מבין המסוגלים לקסם, לא כולם היו מסוגלים לראות את האנרגיה סביבם. מעטים מאוד היו האנשים אשר יכלו, וג'אז לא הייתה אחד מהם – היה בה הספק שאפילו פגשה אדם כזה בחייה. היא תמיד תהתה איך האנרגיה נראתה; פעמים רבות היא ניסתה לדמיין אותה, אך מצאה זאת כמעט בלתי אפשרי אפילו להכיל את התמונה בראשה.
אבל כאן, איפה שכאן לא היה, היא יכלה לא רק לראות אותה – אלא גם להרגיש אותה. היא התערבלה סביבה באלפי מערבולות חוטים דקיקים, בוערים בצבעים שמעולם לא העלתה על דעתה כי קיימים. הם השתרשו באדמה ונכרכו סביב סלילי העשב הצנומים, מלאי הצבע בפני עצמם; הם השתלחו בשמיים שמעליה, שטים בנחת על פני כרי האוויר הבלתי נראים, מציתים את חלקיקי החיים הנוגהים באור חיוור. ג'אז הסתובבה סביב עצמה, מבטה אחוז הפליאה והתקווה מרפרף על פני האוויר סביבה, מרקד אל השמיים שמעליה ואל צבעי החוטים העזים אשר השתלחו בכל עבר, אל כל דבר. גם מתוכה הוצתו חוטים – דקיקים, ורדרדים-לימוניים, צבעם הרך מעומעם משום מה.
היא נחשפה לפתע לעולם שלא דמיינה שאי פעם תראה, והצחוק שנפלט מתוכה היה, לראשונה מזה זמן רב, בנוי מאור טהור.
"אני בגן עדן," היא התנשפה, החיוך הנתלה על שפתיה מדבר בשם עצמו. היא הרימה את מבטה הכי גבוה שיכלה, ונשמה את האוויר החדש של החיים שהציף אותה, מאמינה באמת ובתמים שהגיעה למקום בו כל חטאי העבר נסלחים.
היא לא רצתה לעצום את עיניה. היא לא רצתה לחשוב. היא לא רצתה להתאבל.
כששמטה את מבטה, לחיה היו לחות מדמעות מלאכים.
מחשבותיה הדהדו בשדה ירוק של תקווה, וסליחה, ומחילה כנה של מישהו במרומים.

***

איידן הרים את כובע הפדורה האפור מהעשב הקמל, מנער אותו מזרדים לפני שחזר והניח אותו על ראשו. כמה קווצות סוררות של שיער שחור צנחו מעל עיניו, ואיידן הסיט אותן מפניו מתוך הרגל, לא לגמרי מודע לתנועה. מבטו היה ממוקד בג'ייסון המנסה להתרומם מהאדמה.
איידן יכול היה לראות שהמהלומה הכתה בג'ייסון חזק משציפה.
אדי אנרגיה, שאיש מלבדו לא יכול היה לראות, עלו מעורו של ג'ייסון בסלילים דקים של עשן רפאים. הם בהקו באדום כהה כדם, כצבע הקסם של איידן – צבע האנרגיה שלו. צבע התכלת החיוור של האנרגיה של ג'ייסון נראה כתום תחת שכבת הארגמן הקלושה אשר כיסתה אותה, אבל גם מאחוריה יכול היה איידן לראות את להבותיה משתלהבות, בוערות בחיות שאיידן כמעט הופתע לראות.
ג'ייסון פלט שיעול ממקומו על האדמה. עלים שצבעם נע בין חום קמל לירוק כמעט-רענן קישטו את שיערותיו החומות, והניצוצות הכחלחלים של קסם נצצו בעיניו מלאות הזעם כאילו סופת ברקים עמדה לפצוח במופע חשמלי בשמיים של מבטו. להבות נשמתו השתוללו בתוכו, גוברות לרגע על זיקי הקסם האדומים של איידן, אשר נדמו מתעמעמים עם כל רגע שחלף.
איידן התקרב אל ג'ייסון. ג'ייסון הרים אליו את מבטו, ולרגע מבטיהם התלכדו – ניצוצות הכחול הבוערים בצבע העלים של עיניו של ג'ייסון התנגשו בזיקי האדום התזזיתיים של הקריסטל הקר של אלו של איידן. נחישות כנגד צינה, תכלת השמיים כנגד אדום הדם.
חיוך קטן נבלע מעל שפתיו של ג'ייסון, ושבריר שנייה חלף לפני שאיידן הרגיש מדוע.
הוא כשל לאחור, מרגיש את הדם חוזר ועולה בגרונו, ממלא את פיו בטעם מתכת. הוא השתעל, ולרגע מבטו הושפל, מתנתק מזה של ג'ייסון; הוא ראה את שלוחות התכלת של ג'ייסון מוטחות בגופו, מרקמן כמים וכוחן כאלף מפלים. הוא הרים את ידו בניסיון להגן על עצמו – ניצוצות כחולים ניתזו מידיו כשניסה להשקיט, גם אם במעט, את הסערה שהתחוללה אל מול עיניו ובתוך גופו. גלים של חשמל חלפו בעצמותיו, ואיידן הרגיש את גופו נטען באחת בזרמים סטטיים אשר איימו לפחם אותו; הוא הטיח מהלומת אנרגיה עיוורת באוויר בניסיון לפרוק אותם מעליו.
רק הוא ראה את חוטי האדום המחושמלים משתלחים בקרקע מתחתיו, עוצמתם כה רבה שגופו של איידן נהדף לאחור.
בינתיים, ג'ייסון הספיק לחזור אל רגליו. גופו היה נתון בעמדת כוננות, חומת מגן עשוית אנרגיה כמעט שקופה נתלית מסביבו. איידן, שזרועותיו עדיין רטטו קלושות מהחשמל ומהקסם שלא היה מוכן אליו, מצמץ בעוצמה, עובר בראשו על אפשרויותיו.
לפני שג'ייסון הספיק להטיח בו מהלומה נוספת, איידן סינן מבין שיניו רצף מילים מהירות. האוויר ביניהם התלקח, ותוך רגעים ספורים חומת האנרגיה של ג'ייסון נתפסה בלהבות, נשרפת ברגעים קלושים עד תום. אפר מהבהב בתכלת שרק איידן ראה צנח על הקרקע סביב ג'ייסון במעגל עקום, ולפני שג'ייסון הספיק לחוש בכך, האש נתפסה גם בו – או יותר נכון, בבגדיו.
ג'ייסון הניף את ידיו בבהלה מעל האש לפני שנזכר שהוא מסוגל לכופף אותה לרצונו. הוא נבח בין נשימות מילים בודדות במה שנשמע לאיידן כמו יוונית, ולאחר חרחור מבוהל נוסף, האש דעכה לאטה עד שנמוגה אל תוך עצמה, מטילה אחריה גיצים חיוורים אל האדמה. ג'ייסון העביר את ידיו על בגדיו המפוחמים, מעלי העשן, כאילו מוודא שכל חלקי גופו עדיין מחוברים אליו – ואז הרים את מבטו אל איידן.
לרגע, הם רק עמדו ונעצו אחד בשני מבטים.
איידן מלמל משהו מתחת לאפו, מתרחק מג'ייסון צעד לא מובחן, חיוך קטן נתלה על שפתיו. ג'ייסון הרים את ידו, ואיידן יכול היה לראות את חוטי התכלת מקרטעים באוויר בדרכם אליו. לפני שהם הספיקו להגיע אל יעדם, איידן הניף בידו באוויר בתנועה כמעט נונשלנטית – והם התפוגגו אל תוך עצמם, משאירים את ג'ייסון, מבולבל, מאחוריהם.
איידן הטיל על ג'ייסון מהלומה אחרונה, לא באמת מזיקה, של אנרגיה אדומה. ג'ייסון נהדף לאחור, ואיידן, שמילותיו נגמרו, התרחק צעד נוסף.
"צ'או," הוא קרא אל ג'ייסון, מניף את אצבעותיו באוויר. ואז, אל מול מבטו המשתאה של ג'ייסון, איידן התפוגג אל האוויר, לא משאיר אחריו זכר לקיומו.
ג'ייסון הוריד את ידו, מבטו משתהה על המקום בו לפני רגע ניצבה דמות גבוהה בעלת שיער כהה, מוסתר בכובע פדורה בצבע אפר.

—

ג'ייסון כמעט קרס על הקרקע מרוב הקלה כשפרק מעליו את עול הקסם.
אף על פי שניסה למנוע ממחשבותיו לנדוד, ראשו היה מוצף בשאלות. מי היה הנער הזה? ומה, לכל הרוחות, הוא רצה מראיין ומג'אז? ג'ייסון הניד בראשו, כאילו מנסה להעלים כך את התהיות, ומיהר לעברה של ג'אז, שעדיין נחה על הקרקע בתנוחה בה שרעה כשהגיע לשם. הוא הסיר בעדינות את הקסדה הכבדה מראשה, ומצא את עצמו נרתע למראה פניה, שנדמו כה שלוות, מתחתיה.
שיערה הבהיר היה סתור לחלוטין, מוטל על עיניה העצומות. לחיה היו, באופן מעורר הקלה, מלאות בצבע, גם אם חיוור; למרות שידע שהיא בחיים, ג'ייסון הרים את ידו לבדוק אם היא נושמת. המשב הקלוש שהכה את גב כף ידו פרם מעליו כמה לולאות מתח מחניק, ולפתע הוא הרגיש כאילו גם הוא מסוגל לנשום. הוא שאף לתוכו את ריח האוויר המוכר, עכור מניחוח מתכת קלוש, ועצם לרגע את עיניו.
הוא הניח את ידו על מצחה של ג'אז. הוא היה לח מזיעה וקדח מחום – מה, שבמקום מסוים, הפתיע את ג'ייסון. פניה נראו שלוות מכדי להביע כאב או סכנה כלשהם, אם כי הוא ידע שעד עכשיו היה צריך ללמוד שהבעות פנים לא באמת מראות דבר. מנסה להדחיק את המחשבות מראשו, הוא נשם עמוק פעם נוספת; עפעפיו רפרפו לרגע לפני שנעצמו בשנית, מעלימים אותו אל החשכה.
קסמי רפואה לא היו התחום שלו, אבל הוא ידע שהיה צריך לעשות משהו לפני שזה יהיה מאוחר מידי. לא היו קסמים רבים שהכיר, אבל הוא השתמש במה שהוא היה, פחות או יותר, מנוסה בו, בתקווה שזה יספיק. הוא ניסה להתרכז באנרגיה שנותרה בו.
לרגע, גופו היה שקט לחלוטין, דומם על מקומו, ועלתה בג'ייסון המחשבה המאיימת שהמאגרים שלו התרוקנו לחלוטין – אבל אז הוא הרגיש את האנרגיה שועטת באחת דרך עצמותיו, מוצאת את דרכה אל ידו הצמודה למצחה של ג'אז ואז פורקת את עצמה אל גופה בזרם רציף, חד כמעט. הוא נשנק לרגע, ומבעד לעיניו העצומות ידע שגם ג'אז איבדה לרגע אחיזה בנשימתה. הוא שמע – לא, הוא הרגיש – את עצמותיה מתאחות, את הפצעים נסגרים – ולא יכול היה לעצור את אנחת ההקלה שנפלטה מפיו. רגע לאחר מכן, הזרם הרפה, וג'ייסון ניתק את ידו ממצחה במשיכה מהירה, פוקח את עיניו.
ג'אז פקחה את עיניה בבת אחת. היא שאפה אוויר בחדות, עיניה הירוקות נפערות בבהלה. היא נעצה בג'ייסון מבט מבולבל, ואז, כשההבנה והזיכרון הכו בה, השתנקה פעם נוספת. היא הרימה את ראשה משמיכת הזרדים היבשים, נתמכת בידו של ג'ייסון אשר נשלחה לעברה, והתרוממה לתנוחת ישיבה.
"ראיין," היא נשפה, מעיפה מסביבה מבט מהיר, אחוז בהלה. "איפה ראיין?"
ליבו של ג'ייסון החסיר פעימה. "ג'אז – "
היא החזירה אליו את מבטה בחדות כזו שהוא השתתק. כשלא אמר דבר, מבטה של ג'אז קפא באוויר, נשימתה מתרדדת באחת. "איפה ראיין?"
ג'ייסון התרומם ממקומו, מושיט לג'אז את ידו לתמיכה. היא תפסה ביד המושטת לעברה כאילו חייה היו תלויים בכך, וג'ייסון משך אותה על רגליה, מרגיש את מגעה משתהה עליו לרגע לפני ששמטה את ידה בצד גופה. היא העיפה מסביבה מבט נוסף, וכשנתקלה בראיין השרוע חסר תנועה לא רחוק מהאופנוע, גופה הקשיח, מצטמרר כולו.
ג'אז פתחה את פיה להגיד דבר מה, אבל אף צליל לא בקע מגרונה. עיניה התמלאו דמעות, והיא כשלה לאחור – אילולא היה שם ג'ייסון כדי לתפוס אותה, היא הייתה צונחת חזרה על האדמה. פעימות ליבה האיצו כאילו החליטו להתחרות באור, והיא הסתובבה, קוברת את פניה בכתפו.
"ג'אז," ג'ייסון לחש, מודע לעורה המצטמרר לשמע קולו. "ג'אז, אנחנו עוד יכולים לעזור לו."
ג'אז הרימה אליו את מבטה, ספק מעורב בתקווה עמומה ניצת באמרלד של עיניה. תלמי דמעות החלו לחרוץ את דרכם באיטיות כמעט מכאיבה במורד לחייה.
"אנחנו עוד יכולים לעזור לו," הוא חזר על דבריו, קולו כמעט נבלע בשיערה. ג'אז כחכחה בגרונה, מנסה לבלוע את האימה שהציפה אותה. כשדיברה, קולה היה שקט אפילו לאוזניה שלה.
"איך?"
"אנחנו חיים בעולם בו הקסם קיים," השיב ג'ייסון, משפיל אליה את מבטה. הוא לא חשב שאי פעם ראה עיניים ירוקות משלה. לאחר היסוס מסוים, הוא הרים את ידו, מוחה בעדינות את הדמעות מלחייה. "וציפור קטנה לחשה לי שאת כשרונית במיוחד."
ג'אז פלטה אנחה של הקלה וקברה את פניה מחדש בכתפו, מניחה לדמעות לזלוג על פניה ללא הבחנה.