כשפים אסורים – פרק 1

לכבוד: ראיין הל
מאת: ג'אז וויליאמסון
תאריך שליחה: 27.3.2013

היי, ראיין.
אני יודעת שהרבה זמן לא דיברנו. אתה יודע, עם כל העניין של מעבר הדירה ומה שמעבר… לא יכולתי לשלוח לך שום דבר. אני רואה שגם אתה לא שלחת כלום. אני מבינה, אל תדאג.

אני אוהבת אותך, אבל אני מרגישה כאילו אני שונאת אותך. האמת, אני לא ממש מבינה מה אני מרגישה. כלומר, אם מביטים אחורה, אל מה שהיה אז, הייתי מאוהבת בך עד מעל הראש. אבל אם מסתכלים עוד יותר אחורה, לתקופה שלפני זה (והאמת שגם בתקופה שאחרי זה), ממש שנאתי אותך. עכשיו אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה ומה אני רוצה. אני באמת לא יודעת. אני מרגישה את המבט שלך בוהה בדף כאילו יצאתי לגמרי מדעתי. אני לא. אני נשבעת!
אני יודעת שאתה לא מאמין לי. גם אני לא מאמינה לעצמי… יצאתי לחלוטין מכלל שליטה, עכשיו יותר מתמיד. אני יודעת שטעיתי… אני יודעת, תאמין לי שאני יודעת. אתה בטח שונא אותי עכשיו, ואני מבינה אותך. גם אני שונאת את עצמי.
אני מצטערת שאני מטרידה אותך עם המכתב הארוך והמעצבן שאי פעם נכתב (למרות שהוא לא כזה ארוך. אופס).
בבקשה תסלח לי, בבקשה. אני מצטערת.
אני מתחננת ממך, תסלח לי. אני לא רוצה שתשנא אותי… אני לא אוכל לחיות אם תשנא אותי. אני מרגישה משוגעת, כאילו אני הולכת ומשתגעת יותר ויותר עם כל רגע שעובר, או משהו. אני שונאת את ההרגשה הזאת.
יודע מה? לא משנה. תשכח מהשיגעון. פשוט… תעשה מה שאתה חושב שיהיה נכון לעשות, אפילו אם זה אומר שתשנא אותי לתמיד (זה מה שאתה כנראה הולך לעשות, נכון? זה מצחיק אותי משום מה). אני אקבל את זה, אני מניחה.
איכשהו.

ב – באהבה (או מה שזה לא יהיה שאני מרגישה כלפייך),
ג'אז. XOXO

***
ג'אז מתחה קו גס על הXOXO בסוף המכתב ושמטה את העט בתסכול. הוא פגע במשטח העץ בחבטה עמומה, בקושי נשמעת, וג'אז בהתה בו נע מצד לצד באיטיות עד שלבסוף נעצר לחלוטין, קרוב במידה מסוכנת אל קצה השולחן.
היא אהבה עטים. היא אהבה במיוחד את העט הזה; הוא היה דק וארוך, מעוטר בקצהו בסימנים זעירים ולא ממש מובחנים. הדיו שלו היה שחור וסמיך, כמו של עט נוצה, רק יותר ממוקד.
לאחר רגעים ספורים בהם היא לא העזה להניע אף שריר, היא חבטה בשולחן בעוצמה כזאת שהעט התגלגל הלאה ממנה, צונח מקצה השולחן אל הרצפה. חלף בה רצון עז לרמוס את העט בעקב נעלה, אבל היא התחרטה לאחר רגע במחשבה שהיה זה העט היחידי בו העזה לכתוב מכתבים לראיין. הייתה ביניהם סוג של הסכמה בשתיקה: הוא כותב עם העט הכתום העתיק שלו והיא כותבת עם העט השחור הזה. מי ששובר את ההסכמה, סופו יהיה אכזר ביותר (כנראה). חוץ מזה, היא באמת אהבה את העט הזה.
אבל העט ששכב על הרצפה הטריד אותה הרבה פחות מהמכתב שהרגע כתבה. המעטפה, עדיין חדשה ונקייה, נחה על השולחן לא רחוק מדף הנייר המלא למחצה, משגעת את ג'אז רק בהיותה קיימת שם באותו רגע. המילים החרוטות בדיו קפצו אל מול עיניה, בולטות יותר משהן אמורות להיות. השקעים שהותיר אחריו העט היו עמוקים משהיו בדרך כלל; ולא פלא, בהתחשב בעובדה שכנראה הייתה זו התחלה של עוד אחד מההתקפים של ג'אז. הפעם, במקום לצרוח על מישהו (או על עצמה), היא כתבה מכתב נואש ומעורר רחמים.
אלוהים, היא חשבה לעצמה. אני פתטית שזה כואב. למה כתבתי את זה? אני באמת הולכת לשלוח לו את זה?
היא נאנחה והשעינה את ראשה על השולחן, עוצמת את עיניה כמעט בלי לשים לב. היא ספרה את הנשימות שלה, מתרכזת בדופק ליבה הפועם בחוזקה דרך כל גופה, כאילו רעל זורם בעורקיה. עכשיו היא כבר לא הייתה מופתעת אם זה באמת מה שהיה קורה.
היא לא ידעה כמה זמן היא ישבה שם, עיניה עצומות וכל כולה מרוכזת בנשימות ובפעימות הלב שלה. היא ידעה שהיא הייתה אמורה לקפל את הנייר, לפתוח את המעטפה, לדחוס בזהירות מרבית את הדף אל תוך המעטפה, לסגור ולשלוח את זה. אבל היא פשוט לא רצתה.
זה יכול לחכות עוד יום יומיים, היא הרהרה. או אולי שבוע. או חודש, או שנה. בכל מקרה הוא בטח לא רוצה שום זכר לעובדה שאני קיימת.
היא ידעה עד כמה המעשה שהיא עשתה, שבזמנו נראה לה מובן מאליו ולא מזיק במיוחד, היה נורא. אילולא היא וחוסר המחשבה שלה, אלי עדיין הייתה חיה.
היא מיהרה לסלק את המחשבה הזו מראשה. היא ידעה שלהאשים את עצמה לא יעזור, אבל את מי היא כבר יכולה הייתה להאשים? לפחות האשמה עמעמה, איכשהו, את הכאב המחריד שפילח אותה בכל רגע שאלי עלתה במחשבותיה.
היא ניסתה לסלק גם את המחשבה הזאת. שום דבר כבר לא יעזור, בטח שלא לה. אולי ראיין ייצא מזה איכשהו (היא באמת קיוותה שכן), אבל לה זה היה אבוד עוד לפני זה. הרבה לפני זה. אפילו אם היא לא ידעה.
די כבר, המחשבות בראשה יללו. תגרמו לזה להפסיק. להפסיק. להפסיק, להפסיק, להפסיק… תגרמו לזה להפסיק! להפסיק, להפסיק, להפסיק…
ג'אז פלטה צווחה ופקחה את עיניה, מרימה את ראשה מהשולחן בבהלה. דף הנייר עדיין היה על השולחן, באותו מקום בו היה כל הזמן הזה, אבל הוא נראה מעוות ונזל על השולחן כמו ג'לי. נדמה היה שהמחשבות בראשה מתגברות עם כל רגע, ממלמלות מילים מוטרפות בלי הפסקה. ג'אז פלטה יללה חלושה וכיסתה את אוזניה עם כפות ידיה כל כך חזק, נועצת את ציפורניה בעור בתקווה שהקולות ישתתקו, חורצת תלמים זעירים מאחורי האוזניים. היא הרגישה טיפות דם חמימות מכתימות את אצבעותיה, אבל ידעה שאם תרפה הקולות יתגברו עוד יותר והיא לא תוכל לשאת זאת.
היא צנחה מהכיסא והצטנפה בתנוחת עובר על הרצפה, לא מרפה מאוזניה. פיה החל למלמל את המילים המוטרפות בלי שהיא יכלה לשלוט בזה; כאילו לפה שלה יש רצון משלו, ולא משנה כמה היא תנסה היא לא תוכל לעצור אותו. פעימות כאב עמומות החלו לגלוש אל תוך ראשה, מתפשטות מהאוזניים אל הרקות אל כל הראש, אבל היא לא יכלה להרפות. היא לא יכלה להרפות.
"תגרמו לזה להפסיק…" היא מלמלה, קולה כמעט ונעלם בין כל הכאב והרעש. דמעות של כאב וייאוש נקוו בקצות עיניה.
ואז זה הפסיק.
היא פקחה את עיניה באיטיות חרדה ושכבה על הרצפה, מצונפת ואוחזת באוזניה, מסרבת לעזוב מהפחד שזה יחזור. היא לא העזה לזוז, לא העזה להרפות. היא בהתה בדממה בעט שלה, שנשבר, מדמם דיו על השטיח, ותהתה כמה זה יצטער אותה מחר, אחרי שהיא תשכח.