כשפגשתי אותך- פרק שני-( סורי שלא המשכתי הרבה זמן…)

פרק שני:
קמתי בבוקר לצלצול השעון המעורר שלי ומלא מחשבות על כמה שנאתי אותו ברגע זה על שהאיר אותי מחלומי על ברנדון. בחלומי חלמתי שברנדון ואני יושבים על שפת הים, מכורבלים וצופים בשקיעת השמש. ברנדון ליטף את ידי, אני לחשתי לו "אני ממש מחבבת אותך..", ובמקום לענות לי הוא רק חייך ורכן לפניי כדי לנשק אותי עד שצלצול השעון המחורבן הזה העיר אותי! אוחחח, כמה שאני שונאת את השעון הזה!
"טוב, הגיע הזמן לקום.." מלמלתי לעצמי וקמתי ממיטתי הזוגית בעלת המצעים הלבנים-סגולים. התקדמתי אל עבר חדר האמבטיה הצמוד לחדרי ושטפתי את פניי, וכמובן, צחצחתי שיניים. אחרי שעשיתי את דברים אלו התקדמתי אל עבר ארוני הלבן והוצאתי ג'ינס בצבע אפרסק וחולצה קצרה לבנה ומעל קרדיגן בצבע אפרסק. נעלתי את האולסטאר השחורות והבלויות שלי וחשבתי לעצמי "אולי אני צריכה לקנות חדשות.." התקדמתי אל עבר מראתי הגדולה ושידת האיפור שלי. שמתי רצת מסקרה כי אני לא אוהבת להתאפר הרבה וקלעתי את שיערי החום לצמה לצד אבל השארתי את הפוני שלי כמות שהוא.
בדיוק כשסיימתי להתארגן אבי צעק לי מלמטה, "סקיי, תזדרזי שלא תאחרי!". "אני עכשיו יורדת, אבא", צעקתי לו כתשובה בחזרה. לקחתי את התיק שלי ואת הפלאפון שלי מהטעינה ושעטתי במהירות במדרגות למטה.
"אה, הנה את!", שמעתי את אבי קורא בשעה שנכנסתי למטבח והתיישבתי על הכיסא בדלפק.
"כבר חשבתי להזמין את המשטרה כדי שיראו מה קורה אתך", אבי אמר לי בחיוך. "חה, חה, מצחיק מאוד, אבא, לא ידעתי שאתה כזה סטנדאפיסט", אמרתי לו בסרקזם וחיוך עגמומי, "כדאי לך להתחיל לעבוד בזה". "תירגעי, סקיי, מישהי כאן במחזור, הא?", אבי שאל כבדרך אגב. "אבא!", מחיתי במבוכה, "אתה לא אמור לדעת את זה, ולא, אני לא במחזור".
"יופי", אבי אמר בהקלה, "כדאי שתסיימי מהר את ארוחת הבוקר שלך כדי שלא תאחרי". "בסדר", רטנתי והתיישבתי לאכול. אחרי חמש דקות אני שומעת צפירה של מכונית, טוב זאת בטח ג'ייד שמחכה לי בחוץ, חשבתי. "אבא, אני יוצאת", הכרזתי אל עבר אבי שישב, שתה קפה וקרא עיתון. "אוקיי", הוא השיב, "ביי". "ביי", המיתי, לקחתי את תיקי והלכתי אל עבר הדלת. פתחתי אותה ורצתי לכיוון המכונית של ג'ייד.
"היי", קראתי אל עבר ג'ייד כשנכנסתי למכוניתה וטרקתי אחריי את הדלת. "היי", היא השיבה לי בחיוך עצוב. "מה קרה?", שאלתי אותה. "אליסה שוב פעם לכלכה עליי באינטרנט", היא ענתה לשאלתי בחיוך עצוב ומבט של עוד שנייה והיא פורצת בבכי, "אני לא יודעת מה לעשות כבר".
"קודם כל את לא צריכה לבכות בגללה," היא לא שווה את הדמעות שלך, עניתי לה, "את תיכנסי לתיכון במבט מורם וגב זקוף ותשימי פס על כל מה שהיא אומרת". "תודה, סקיי מה הייתי עושה בלעדייך?", היא שאלה כבדרך אגב עם חיוך קצת יותר שמח. "היית קופצת מהחלון, על בטוח", אמרתי לה בחיוך שחשף שיניים לבנות וצחורות. ג'ייד צחקה ואחרי זה גם אני. ובלי שאני אשים לב כבר הגענו אל שערי בית הספר. ג'ייד החנתה את רכבה ושתינו יצאנו מהאוטו.
טוב, זה בטח הולך להיות יום ארוך מאוד, חשבתי לעצמי, והתקדמתי בשילוב ידיים אל עבר שערי בית הספר…