כשידעתי להחליף אישיות – 1

הבטתי לכיוון השולחן של מור. היא נראתה חיוורת מהרגיל. טוב, לפחות עכשיו אני יכולה לסמוך על העובדה שאני יותר טובה ממנה בהיסטוריה, חשבתי לעצמי.
"5 דקות לסיום!"
בדקתי את טופס המבחן שלי בפעם השישית לפחות, והעברתי אותה לציפי.
היא תקעה בי מין מבט כזה של "אם-רימית-במבחן-את-מתה" וחזרה למקומה שעל הכיסא הגדול.
התיישבתי במקומי והמתנתי לצלצול. לבסוף הוא הגיע, אחרי מה שנראה כמו נצח.
הילדים, ששמחו לאיד על הפוגת הלחץ, רצו החוצה אל הכיתה הקרירה של שיעור המדעים. מזווית עיני ראיתי את פניה של ציפי מתעוותים בגועל כשהילדים מ-ו3 נכנסו לכיתה אחרי שיעור ספורט מעייף, ולכלכו את רצפת הכיתה הנקייה שלה בשכבה של בוץ.
"איך היה המבחן?" שאלה אותי גלי, חברתי הטובה, ביציאה מהכיתה.
"קלי-קלות," עניתי בפשטות. "אבל לדעתי זה ממש מפגר לשים את שיעור מדעים אחרי שיעור היסטוריה."
"למה?"
"כי אז הראש שלך מלא בחומר על אלכסנדר מוקדון, שהדבר הכי דגול שהוא עשה היה להרדים תלמידים בשיעור עליו, ואי- אפשר להתרכז בתהליך הפוטוסינתזה. לא שאני מתלוננת.."
גלי פלטה צחקוק קצר שבקצרים, והוא הופסק מיד, כי בדיוק באותו רגע מור וחברותיה התקרבו אלינו.
"מה שלומך, ראש-ציפי?" שאלה מור בקולה העילג. חברותיה צחקו, ואני וגלי רק פיהקנו פיהוק גדול וחזרנו לדבר. ההומור הרדוד שלה לא היה חשוב מספיק בשביל שיוענק לו תשומת-לב.
"טוב, למה את מצפה.. איילה היא פשוט חננה," אמרה ניצן, חברתה של מור, והן וחברותיהן פרצו בצחקוקים עזים.
גלי גלגלה את עיניה ותפסה בידי. היא סימנה לי לבוא לכיתה.
"תראו את זאת, נעלבת," אמרה מור במלכותיות, וחברותיה שוב פרצו בצחוקן המעצבן.
"למי היא חושבת את עצמה?" שאלה גלי אחרי זמן-מה, בקול סתמי כביכול.
"למלכת השכבה .. יש לה סיבה טובה לכך," עניתי ביובש, ופניתי לכיוון הלוקרים. מעניין איך זה להיות מלכה, חשבתי. ליום אחד בלבד.

"איילה, תזהרי," אמרה אמי. "המרפק שלך בצלחת החמאה."
מולי, אחותי עינת הסתכלה על מרפקי וגיחכה. גם איתי,אחי בן השלוש, הביט בי במבט מוזר.
התעוררתי ממחשבותיי ומיהרתי להוציא את המרפק. אוף, עכשיו הפיג'מה הטובה שלי מלוכלכת בחמאה.
רגע.. למי אכפת?? מה אני, פרחה כמו מור? הולכים להחליף וזהו!
וזה מה שעשיתי, אמרתי להוריי שאני עולה להחליף בגדים. אבל לא רק בשביל זה עליתי.
הרבה זמן לא פתחתי את המחברת הזו. "גיל 12". דברים שאני רוצה שיקנו,יעשו ויארגנו לכבוד בת- מצוותי.
הבטתי בעמוד השלישי של המחברת: "משאלות". הסתכלתי על משאלה מספר 1:
"אני רוצה 1000 יורו". טוב, את זה אין סיכוי שאני אקבל.. משאלה מ'ס 2: "לנסוע בלימוזינה". טוב, זה כבר מאורגן.. משאלה 3: "חדר חדש". אבל קיבלתי חדר חדש כבר לפני חודש!
ועיניי נתקלו במשאלה מ'ס 4.
"להיות מקובלת ליום אחד".
וואו. אך אני עושה את זה? איך ילדה בת 11,עוד חודשיים 12, שיצא לה שם בבית-הספר של חנונית מרובעת שלא מפסיקה לכתוב סיפורים ושירים, תהפוך למקובלת תוך פחות מחודש? כבר יולי, למען השם!
מור, חשבתי.
באותו רגע בדיוק, אישה לבושה בהידור נעמדה על מפתן חלונו של אחי, איתי, טפחה על הזגוגית בשרביטה, ואמרה בלחישה שאף אחד לא שמע: "כאשר תיגעי בחפץ זה, אישיות תוכלי לשנות, משמן לרזה".
והיא ירדה מן העץ הצמוד לבית.

"קום כבר," אמרתי בזעף ומשכתי את השמיכות מעל איתי. הייתי כה זועפת בגלל מעמדי בבית הספר, ובגלל תחילתו של שבוע חדש..
"היי! טה סלי!" הוא אמר, ומשך בחזרה.
"קום, יש גן," התעצבנתי. זה לא עבד. התקדמתי אל חלונו ופתחתי אותו, ובאותו רגע הרגשתי תחושה מופלאה, כמו שליטת העולם. ברגע שהסרתי את ידי מהחלון, התחושה נמוגה כשם שהופיעה.
"הלוואי שהייתי מור,שאין לה אחים," התלוננתי בלחש, וכאילו העיניים,הראש, כל הגוף, נשאב בחזרה ומצאתי את עצמי טסה קדימה במערבולת של חושך..

המשך יבוא!