כשאת שמנה..(פרק 1)

אני כל כך מתרגשת סוף סוף סיימתי עם היסודי ,היה לי שם נורא.לא היו לי חברות.צחקו עלי.
השפילו אותי.עשו עלי חרמים ומה לא? אני מודה שאני ילדה שמנה,אבל זאת עדיין סיבה לצחוק עלי?אני ילדה יפה או לפחות זה מה שאמא שלי אומרת ..אני לא מרגישה ככה.
אבל בעצם מה זה כבר משנה ?הרי אני עולה לחטיבה,יהיה יותר טוב,אני מקווה לפחות.
אולי אני ימצא חברות בחטיבה שלא יציקו לי ויקראו לי בשמות רק המחשבה על זה מעלה לי חיוך על הפנים.
קמתי לבוקר חדש ,להתחלה חדשה,כמו שאומרים כשדלת נסגרת נפתחת אחת חדשה ,לא ?
התלבשתי יפה,חולצה של החטיבה ,כל כך מוזר פתאום אחרי 6 שנים לשנות חולצה.
עשיתי קוקו גבוהה והשיער הג'ינג'י המתולתל שלי הסתדר סוף סוף, הרגשתי כל כך טוב..
נפרדתי מאמא ששאלה אותי אם אני עדיין בטוחה שאני לא רוצה שהיא תלווה אותי ואמרתי לה שזה בסדר ושאני ילדה גדולה,לא רציתי שיצחקו עלי ביסודי תמיד הייתי מביאה את אמא כאשר הציקו לי ,היא הייתה מגיעה המון והיו אומרים לי שאני פרה פחדנית,שמנה מלשנית.
ברגעים כאלה תמיד הייתי בוכה בסתר בלי שיראו אותי,פשוט בורחת מהסביבה.
אבל עכשיו זה לא משנה אני בחטיבה כולם התבגרו.
יצאתי די מאוחר מהבית ולא תכננתי מספיק טוב את הזמן והגעתי בול בצלצול כשהמחנכת החדשה שלי הייתה כבר בכיתה ושאר התלמידים.
כולם נעצו בי מבטים,אני שונאת לאחר רק מהסיבה הזאת,אני שונאת למשוך צומת לב.
היה מקום פנוי אחד ליד ילדה שחומה עם שיער שחור מתולתל,לפחות זה לא ליד בן זה גם משהו..