כמעט מושלמת – פרק 1

"יסמין".
"יסמין!"
"נו, יסמין!!!", כף יד שעירה אוחזת באוזניית אוזן ימין שלי, ומושכת אותה בחוזקה. "עכשיו את שומעת?", יאיר מחייך אלי.
פסיעותיי פסקו. חייכתי אליו חזרה.
"אתה צריך טרמפ, יאיר?", הבטתי בו כמאוהבת. רציתי להטעות אותו, לעצבן אותו, לגרום לו לכעוס עליי. "הו, זה יהיה נחמד מצדך", הוא ניסה להיות רומנטיקן. "חבל, כי אני הולכת ברגל" – שפכתי מלח על פצעיו והמשכתי ללכת כמו לא התקיימה השיחה.
החזרתי את האוזנייה שלי למקום, אבל לא שמעתי אף שיר. רק רציתי שהוא לא ידבר איתי, שיראה שאני עסוקה. "נו, יסמין, חכי", הוא רץ אליי. "נו, אני יודע שאת שומעת אותי."
הסתובבתי אחורה.
"איך, איך אתה יודע?", שאלתי בסקרנות.
"ואם אני אגיד לך איך אני יודע, אולי תרשי לי ללכת איתך הבייתה?", הוא חייך אליי את החיוך הקודם. "אם תגיד לי איך אתה יודע, אולי אני אדאג שמישהו ישים לב אליך סוף סוף", הכאבתי לו. למרות שנהניתי מזה. אני מרגישה כל כך רע על איך שגרמתי לו להרגיש, אבל לא יכולתי להפסיק. סוף סוף אני במעמד יותר גבוה ממישהו, בעצם, עכשיו, אני במעמד יותר גבוה מכולם. "את יודעת, יסמין, אני אלך לבד. עדיף לי על פני העקיצות הקטנות שלך", הוא אמר בלי להסתכל אליי ופנה לכיוון הדרך הארוכה יותר המובילה אל בית אביו, ליד הסופר החדש שפתחו.
אני יודעת שהוא חשב שכמו בסרטים, אני ארוץ אחריו, ואתנצל, ונתפייס, ואז נתחיל לשוחח עד שנגיע למצב שבו נתנשק באמצע הרחוב. הוא מסוג האנשים, שמאמינים שהחיים הם כמו בסרט. אבל אני לא מתכוונת לרדוף אחריו. אם הוא באמת ירצה לדבר איתי, הוא יהיה מוכן להוריד מכבודו העצמי ולבוא. ואם לא, שלא יבוא. מי צריך אותו בכלל?
שוב החזרתי את האוזנייה למקום אבל לא שמעתי אף שיר.
התחלתי לחשוב.
התחלתי לחשוב, על מה שיאיר אמר לי. "עדיף לי על פני העקיצות הקטנות שלך", קולו מהדהד בראשי. התחלתי לחשוב, על כמה שהשתניתי מאז שהתחלתי ללמוד בחטיבה. בכיתה ו' יאיר היה הידיד הכי קרוב אליי. הייתי תלמידה מצטיינת. אפילו אבחנו אותי כמחוננת. והייתי חברה כל כך טובה של תמר. תמר שעכשיו ב-ח'3 וששונאת אותי יותר מכל הבנות בשכבה.
עכשיו חצי מהילדים בשכבה מכירים אותי בתור מלכת הכיתה של ח'2, מה שעוזר לי להיכנס גם לחבורה עם המעמד הכי גבוה בשכבה, וזה הרבה יותר כיף מהיסודי. כולם עושים מה שאני מבקשת, עושים בשבילי שיעורים, נותנים לי להעתיק במבחן. והממוצע שלי מדהים, יחסית לילדה שלא לומדת. נכון לשליש האחרון, התעודה שלי עומדת על ממוצע ציונים 97.
פתאום חשבתי, מה זה עוזר לי, להיות כזאת 'פריקית'. מה כיף לי, לדרוך על הלב של יאיר. למה בכלל השתניתי? למה לא נשארתי תלמידה מצטיינת, עם שתי חברות טובות ושלושה ידידים. ואמרתי לעצמי, ש-"מה קורה לי, אני יסמין, אני כמעט מושלמת. אני מצליחה בלימודים, הכי חברותית בשכבה, מה חסר לי בחיים?"
אני לא יודעת בדיוק מה קרה לי, אבל קרה לי משהו. הסרתי את האוזניות מאוזניי והורדתי את ילקוטי מגבי. התיישבתי על איזה סלע, ובדקתי שאף אחד לא מסתכל. ובכיתי. פשוט בכיתי. מהבלבול, מהכעס, מסערת הרגשות. אני, יסמין מ-ח'2. יסמין, הכמעט מושלמת. בכיתי.