כמה כוח יש ללב שבור- פרק רביעי(מוקדש לAngel Kisses)^^

פרק רביעי- "אותיות על הקיר."

יום הלימודים נראה כמו חלום בעודי ממתינה בקוצר רוח לשיחה עם יואב, כמובן שלא יכולתי לחשוף את המתח שחשתי בפני המורים או התלמידים האחרים לכן התנהגתי כמו הילדה השקטה והחרשנית שאני בדרך כלל.
כאשר ראיתי את ההודעה מיואב בתום יום הלימודים מיהרתי ככול האפשר לכיוון השער הקדמי, למקום הקבוע שבו הוא מחנה את המכונית שלו כאשר הוא מחכה לי.
יואב ישב במכונית שלו וכמו תמיד בהה במשך הטלפון הנייד שלו, דפיקה קטנה על החלון והוא הרים עליי את מבטו, רק שבמקום חיוך הבעת פניו הייתה קודרת, מודאגת משהו.
פתחתי את דלת המושב שליד הנהג והתיישבתי.
"בבקשה תגיד לי שאף אחד לא חולה." הפצרתי בו. הוא התנער והבעת פניו חזרה להיות רגילה.
"הכל בסדר, דניאל, אף אחד לא חולה." הוא ניסה לחייך אבל פעם הראשונה החיוך שלו לא הצליח להרגיעה אותי.
"אז מה קרה?," שאלתי.
יואב נשם עמוק, נראה היה שהוא חשב זמן רב מה לומר.
"תראי דניאל, אני… אני באמת אוהב אותה, אוהב כמו שלא אהבתי אף אחת בחיים אבל," קולו רעד, התאפקתי שלא לפרוץ בבכי כי ידעתי מה הוא הולך להגיד. "לפני שנפגשנו במסיבה ההיא, הייתה לי משהיא, לא היינו זוג אבל… טוב עשינו הרבה סקס ביחד ו…
אחרי שפגשתי אותך ניסיתי לנתק איתה את הקשר, אני נשבע לך שניסיתי. אבל משהו עצר בעדי, הרגשתי כאילו אני קשור עליה ובמקביל קשור גם עלייך. אז המשכתי לשמור על קשר איתה ולהיות החבר שלך באותו הזמן, הרגשתי רע מאוד אבל לא יכולתי לעצור את החשקים שלי.
לפני חודש היה לי ולה ריב, היא גילתה עלייך ודרשה שניפרד, אמרתי לה שאני לא מוכן לעשות את זה ובתגובה היא אמרה שעם לא נתחתן היא תפרד ממני," כול הגוף שלי רעד למרות החום שבחוץ אבל עדיין לא אמרתי דבר. "את צריכה להבין דניאל היא בת גילי, ושניינו לא נעשים צעירים יותר. אמא שלי רוצה גם נכדים באיזה שהוא שלב ו… למרות שאני לא מרוצה ממה שהיא אמרה אני חייב לבחור בה."
דממה.
המנועה של המכונית דמם, הציפורים בחוץ הפסיקו לצייץ, תלמידים הפסיקו לעבור ליד המכונית וכך גם רכבים אחרים. הכל דמם סביבי מלבד פעימות הלב שלי שהיו מהירות יותר משאי פעם הרגשתי.
"את לא מתכוונת להגיד שום דבר?" הוא שאל אחרי רגע ארוך של שתיקה.
"מה אתה רוצה שאני אגיד?" עניתי בקול חלול.
"תגידי משהו, כל דבר!" הפציר, הוא נראה מתוסכל מהמצב.
"אתה אידיוט!" אמרתי.
במהירות יצאתי מהמכונית והשארתי את הדלת פתוחה, בתזמון מדויק אוטובוס הגיעה לתחנה הקרובה, עליתי עליו.
הדבר האחרון שראיתי לפני שהאוטובוס עזב את התחנה היה את יואב יוצא מהמכונית ומקרב את הטלפון הנייד שלו לאוזנו כשהוא מביט באוטובוס שמתרחק.

"הכל בסדר דני? את לא נראת טוב." אבה שלי דיבר והביט במחשב הנייד שלו בו זמנית.
היום היה התור שלו.
"אני בסדר," שיקרתי והרגשתי את כל האוכל המועט שאכלתי במהלך היום מסתובב בקרבי. קיוויתי שצבע הפנים שלי לא השתנה לירוק, כי אם כן אפילו האבא המעופף שלי ישים לב שמשהו לא בסדר. "ואבא… אכלתי בחוץ עם חברות אז אני לא רעבה."שיקרתי עם נוספת ממש לפני שנכנסתי לחדרי.
החדר היה נראה בדיוק כמו שהשארתי אותו לפני כמה ימים כשהייתי פה, המיטה הייתה מסודרת, התריסים סגורים וריח לוונדר נישא באוויר.
באותו רגע ממש כאשר הייתי לבד ומנותקת לגמרי מהעולם השלחתי את תיק בית הספר שלי על הרצפה ואת עצמה על המיטה המסודרת, במיומנות התעטפתי כולו בשמכה הרכה שלי וכדור קטן והתחלתי לבכות, לבכות על כך שהייתי כל כך טיפשה ולא שמתי לב לכל הסימנים שהיו ברורים כל כך, לכך שזלזלתי באינטואיציה של אימי בקשר ליואב, על כך שבזבזתי את הזמן שלי על משהו בכל מקרה העדיף להתחתן עם משהי בת גילו, על זה שבאמת חשבתי שמשהו יכול לאהוב אותי בלי תנאים ועל זה שחשבתי שמגיעה לי משהו כמו יואב.
הכל נשפך ממני כמו זרם של מים או אפילו מפל, ושמחתי שאבי כל כך מרוכז בעבודתו ולא שם לב עליי.
הלב שלי התכווץ והרגשתי כאילו הוא הובך לצימוק קטן ושחור שאין בו שום רגש בכלל.
נשבר לי הלב וזה היה בגלל יואב.