כמה כוח יש ללב שבור- פרק חמישי :))

פרק חמישי- "שפל…"

הבוקר הגיעה מהר מידי לאחר לילה חסר שינה ומלא במחשבות.
לאחר שניסיתי נואשות לשכנע את עצמי שזה לא באמת קרה, שיואב לא באמת שכב עם משהי אחרת כל הזמן הזה ושהוא לא הולך להתחתן איתה, שהוא לא באמת נפרד ממני אתמול, הבנתי עד כמה אני מטומטמת, איך לא יכולתי לראות את זה שהוא מנסה להתחמק ממני לפעמים? שהוא לא רוצה שאשן אצלו?
בבוקר הייתי חייבת להתנהג כרגיל, רק כדי שאבי לא ישאל שאלות.
"את רוצה שאני אקח אותך לבית הספר, מותק, או שאת נוסעת עם יואב?" שאל, בידו כוס קפה מהבילה.
"יואב יצא מוקדם לעבודה," שיקרתי במיומנות. "ואני אלך ברגל, יש לי מבחן גדול מחר ואני צריכה לנקות את הראש." ידעתי שאבי יאמין לתירוץ הזה, קורן היה נוהג ללכת ברגל לבית הספר לפני מבחנים ואני הייתי עושה את זה כמוהו מאז שמת. זה פשוט עזר לי לחשוב כמו שצריך, על מבחנים או על החבר הבוגד שלי.
אבי חייך בהבנה וחזר להביט במחשב הנייד שלו שהיה מונח על השולחן במבטח, כנראה קורא את עיתון הבוקר.
לפני שעזבתי את המטבח הלכתי אל המקרר שלו שהיה מלא בכל טוב ולקחתי תפוח, למרות שאיתמר כל כך קטן אני והוא תמיד צוחקים על כך שאבי מפוצץ את המקרר שלו בכל מני שטויות כדי לפצות על כך שהוא לא נותן לנו מספיק יחס.
אני יוצאת דרך הדלת ולחוצת על הכפתור של המעלית, בזמן ההמתנה אני לוקחת ביס מהתפוח, למרות שהוא נראה ירוק ומושלם יש לו טעם רקוב.
אני יודעת שזה רק בגלל יואב וממשיכה לאכול, עם אני לא אוכל שאני אכשל בלימודים בגלל חוסר אנרגיה ואני לא יכולה להרשות לזה לקרות.

בשיעור השלישי אני מקבלת את ההודעה הראשונה.
'אני באמת באמת באמת מצטער על כך שאני אידיוט.' יואב כותב ומצרף חייכן עצוב עם דמעה בעיין שמאל.
אני לא עונה וממשיכה להתרכז בשיעור ספרות, המורה מדברת על מבנה של שירים ובימיי הביניים וכמה הם שונים משירים של ימיינו.
'בבקשה, רק תעני לי כדי שאדע שאת בסדר.' הוא שולח הודעה נוספת.
ותוכל להוריד את מקרה ההתאבדות שלי מהמצפון שלך? כן בטח.
המורה ממשיכה בהסברים ואני מרימה את האצבע.
"אני יכולה ללכת לשירותים?" שאני שואלת בחיוך קטן.
המורה, שירית, כבר מכירה אותי. היא מחייכת חיוך לבבי ומהנהנת.
עזבתי את הכיתה במהירות שיא וחמקתי אל שירותי הבנות הקרובים ביותר. לאחר שווידאתי שכל התאים ריקים נכנסתי לאחד מהם, סגרתי את הדלת ונעלתי אותה, הורדתי את מכסה האסלה וקרסתי עליו.
יואב המשיך לשלוח הודעות ואני המשכתי להתעלם, אולי בשלב מסויים הוא יתייאש ויתחיל לתכנן את החתונה המזויינת שלו.
לפתה דלת השירותים נפתחה, הרמתי את רגליי אל מכסה האסלה וחדלתי לנשום, לא התכוונתי לתת לאף אחד לראות אותי במצב כזה.
"וואו אני כל כך מתרגשת כאילו זו המסיבה הראשונה שלי." נשמע קול מוכר, אך לא הצלחתי לזהות בדיוק מי דברה.
"כן, שמעתי שרון הולך להשיג די-ג'יי חולני." ענה קול נוסף ואז נפל לי האסימון איימי ושרון מהכיתה המקבילה שלי. איימי הגיעה בכיתה י' מארצות הברית, ההורים שלה היו שם בשליחות מאז שהייתה בת חמש, שרון היא סתם בליינית שהתאהבה בבליינות של איימי וכולם יודעים שהיא לא התאהבה רק בזה.
הן דיברו על המסיבה של רון מור, אחד מהנערים האלה שמסתובבים עם הרבה בנות, אלה שבכל מסיבה שהם עושים מופיעים רק האנשים הכי מגניבים בכל בית הספר.
"ואת יודעת מה שמעתי?" שאלה איימי, ידעתי שבזה הרגע היא בוודאי מורחת אודם ורוד על שפתייה ומתעלמת לגמרי מהמבטים החולמניים של שרון. "הוא הולך להניח שלט בכניסה, שלט של 'כולם מוזמנים'." היא נשמעה מזועזעת.
"הוא באמת מתכוון לעשות את זה? מה עם הקטינים יבואו?" שאלה שרון ודיברה על תלמידיי השכבות הנמוכות.
זה לא שרון לא הזין בכוונה את התלמידים הפחות מקובלים בבית הספר, הם פשוט לא באו, וזה לא שאני הייתי אחת מהם פשוט העדפתי לשמור מרחק מהמקומות האלה, גם בגלל הלימודים שלי וגם בגלל שמתחילת התיכון התחלתי לצאת עם יואב והעדפתי לבלות כל רגע פנוי שלי איתו.
הוא השאיר הרבה חלל ריק בתוכי, בחיים שלי ובמחשבות שלי.
איימי ושרון עזבו את השירותים וצחקקו על משהו.
צאתי מהתא והבטתי במראה שכיסתה את הכיר -היו עליה כמה סימנים של שפתיים ואודם- העיניים שלי היו אדומות והפנים שלי דביקות. נשמתי נשימה עמוקה ואספתי את שיערי השחור והמלא לקוקו גבוה אך רפוי והמחשבה חלפה במוחי כמו מכת ברק.
מה כבר יכול לקרות עם אלך למסיבה של רון?