כמה כוח יש ללב שבור- פרק בכורה :))

פרק ראשון-"אני צריכה אותך…"

שעון המחוגים התלוי מעל ללוח תקתק באיטיות, ממש כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. נורית, המורה החדשה שלי לשנה הקרובה, כתבה על הלוח את הציוד הנדרש לשיעורי אנגלית. ראשי היה מונך על השולחן בעודי מקשיבה לה בחצי אוזן.
בראשי הייתי מחוץ לכיתה, מחוץ לבית הספר, אולי במקום כל שהוא עם יואב.
"השנה הזאת הולכת להיות טובה, עם תגרמו לה להיות כזאת." אמרה נורית, היא פצתה את פיה כדי לומר משהו נוסף אבל פעמון בית הספר נשמע וכל התלמידים מיהרו לצאת מהכיתה כמה שיותר מהר.
ארזתי את חפצי לאחר שהכיתה הייתה כבר חצי ריקה ויצאתי דרך לדת הברזל החורקת אל המסדרון המחניק והמלא בתלמידים.
כולם הלכו יחד, חבוקים או משולבי ידיים. דיברו על ים או טיול מרגיעה בקניון או מסיבה במועדון חדש לכבוד תחילת שנת הלימודים.
עם לומר את המת אני לא בן אדם מתבודד אבל לא יכולתי יותר לשמוע את קולם מדברים יחד על דברים כל כך שיטחים, זאת אומרת אהבתי את הים ואת הקניון אבל אחרי יום מעייף שהתחיל כל כך מוקדם בבוקר הדבר היחיד שרציתי לעשות היה לשבת בחצר האחורית בביתו של יואב על הנדנדה שלו תחת העץ הגדול והזקן.
כאשר יצאתי מביניין בית הספר אל החום שבחוץ קצת הצטערתי אל שעזבתי את הכיתה הממוזגת, כל חרטה מהסוג הזה עזבה את ליבי כאשר ראיתי את המכונית האפורה והמעט מיושנת של יואב חונה מול שער בית הספר.
מבלי לשים לב הגברתי את קצב ההליכה שלי, כאשר התקרבתי ראיתי שהוא יושב במושב הנהג ומביט בטלפון הנייד שלו. כשהגעתי אל המכונית דפקתי קלות על החלון, הוא הרים את מבטו מהמכשיר אליי וחיוך מלא אהבה נמרח על פניו.
פתחתי את הדלת במושב שליד הנהג וגל הקור מהמזגן הכה בי בדיוק בזמן.
"איך היה היום הראשון ללימודים בכיתה יב'?" שאל יואב ורכן אליי כדי לנשק אותי. פלטתי אנחה קצת לפני ששפתיו נגעו בשפתיי.
"אני שונאת את כיתה יב'." אמרתי ונתתי לו להצמיד את שפתיו החמימות והרכות אל שלי. היה לו ריח טוב של שמפו איכותי שהוא נוהג להשתמש בו מאז שהכרנו.
"היא לא כל כך גרועה," הוא צחק והתניעה את המכונית. "כולם עוברים את זה וגם את יכולה." הוא חייך בעידוד.
"קורן לא עבר." פלטתי לפני שיכולתי לחשוב בכלל על המילים.
יואב הרצין, הוא הכיר את הסיפור אבל תמיד ידע איך להוציא אותי מכל מחשבה דיכאונית שהייתה לי בנושא, הוא היה הסחת הדעת המושלמת מכל דבר רע שהיה בחיי.
"אני בטוח שהוא היה גאה אילו היה יודע כמה אחותו הצטיינה בכיתה יא' ומקווה שהיא תמשיך באותה הדרך."היא הניח יד אחת על כתפי ועם השנייה ניווט את המכונית לאורך הכבישים, בדרך המוכרת שהובילה אל ביתו.
"זה פשוט…. הוא מת ממש לפני תחילת השנה, הוא לא הספיק להגיע לכיתה יב' וכל היום המחשבה הזו הייתה בראש שלי…" מלמלתי ויבבתי כמו איזו מטומטמת.
למען האמת לא הייתה לי שום סיבה לבכות, זה היה יום טוב ובו פגשתי מחדש את כל חברי לספסל הלימודים, אלה שלא ראיתי כל הקיץ. המורות בכיתה יב' נשארו אותן מורות שמכירות ואוהבות אותי. ואני בדרך לביתו של החבר המושלם שלי. אבל המחשבה על כך שקורן מת כל כך קרוב לזמן הזה הייתה פשוט….
"דניאל, זה לגמרי בסדר להרגיש ככה." אמר יואב בקול מרגיעה ורך.
ניגבתי את מעט הדמעות שהצטברו בזוויות עיניי ולכסנתי אליו מבט. הוא באמת היה מושלם, מבפנים ומבחוץ, עם החיוך העדין שלו והשניים המושלמות, תווי הפנים שלו נראו כמו תווי פנים של דוגמן, שיערו היה חום עם גוונים טבעים והחלק ביותר שראיתי מימי והעיניים… הן היו מלאות בחום ואהבה ובכל פעם שהבטתי בהן באמת הרגשתי שהכל יסתדר.
"אני אוהבת אותך…" מלמלתי חרישית, הוא חייך והחנה את המכונית על שביל הגישה ליד ביתו.
"גם אני…" הוא השיב בשקט וטרק את הלת המכונית לאחר שיצא ממנה ואני יצאתי בעקבותיו.