כל אחד והשריטה שלו..

"…ואז מרשמלו ענק בא ופשוט פתח את הפה הגבשושי שלו והתנפל עליי.. זה היה כ"כ מוזר! היה שם חשוך נורא,ואז,פתאום,ראיתי מקצת האור שהיה שם,חבל עבה במיוחד–ו..לקחתי אותו וקפצתי משם!"
"אממ…" נירה הביטה עמוק בתוך העיניים של המטופל שלה. זו לא פעם ראשונה שהיא הרהרה כך לגביו. הם היו נפגשים פעמיים בשבוע,כאן,במשרד הקטן והחמים,והוא היה ממלא את מוחה בחלומות מוזרים ביותר. כל אחד מוזר,מפחיד,מצמרר ובעיקר,איך לומר,"גבשושי" יותר מקודמו.
אם לא הבנתם מילה מכל זה? אפשר להזדהות איתכם. מדברים כאן על חדר של פסיכולוגית,והיא באמצע טיפול עם בחור אחד,בגיל העשרה,בשם נמרוד.
"אתה חושב שחלומות אלה קשורים לכך שאתה אוכל קערית מרשמלו בכל בוקר,בבית-הספר?"
"אני לא חושב ככה. קודם-כל,המרשמלואים שאני אוכל הרבה פחות גבשושיים מאלה שאני חולם עליהם,והרבה פחות גדולים."
נירה פלטה אנחה קצרה.
"כן..אבל,תחשוב על זה: המרשמלו שאתה-"
"אומרים 'מרשמלואים'!"
לפני שנירה הספיקה לענות, השעון-קוקייה הגדול,הכתמתם,שהיה תלוי על הקיר הצדדי של המשרד הנעים,פתח בהריסת עור התוף של נמרוד ושל נירה.זה תיאור הגיוני ביותר,בהתחשב בעובדה שהוא מקולקל,וכך היה קולני ורעשני עוד יותר מן הרגיל. הוא פלט עוד שני צלצולים צורמניים במיוחד.
"טוב.. נגמר לנו הזמן,חמוד."
נמרוד הרים את תיקו,שם אותו על גבו בחדות (הרוח שמהלך זה יצר העיפה את הניירות והדפים של נירה לכל הכיוונים),אמר שלום חטוף לנירה ויצא מהמשרד.
נירה אספה את הניירות בחזרה אל השולחן. נשמעה דפיקה בדלת.
"כן?"
תפתחי לי,נירוש,זה אני."
נירה חייכה חיוך גדול ופתחה את הדלת.שם מצאה את בעלה,את שלושת ילדה,וגם את הכלבה שלהם,קא'ת.
"הלכנו למאפייה,ואז שאלתי אותם:'רוצים לקפוץ לאימא?' 'כמובן!' הם אמרו. אז באנו."
"איזה יופי.. בואו ניכנס לאוטו,מהר,אתם בטח קופאים."
אם להגיד את האמת,זו הזדמנות טובה לפרט קצת על המשפחה של נירה; לבעלה קראו שון. הוא היה מנכ"ל של חברת חנויות גדולה לייבוא מזון.הוא היה די רזה,גבוה,שיער חום קצר,והיה לו חיוך שהיה יכול להמס אפילו את האסקימואי הקשוח ביותר.
לבתם הגדולה של נירה ושון קראו אורה. היא הייתה בת 8. היא ירשה את שערה האדום של אימה,את החיוך המקסים של אביה ואת הנחמדות הבלתי מוגבלת – מסבתה. בנוסף,היא הייתה קצת שמנמנה,והיו לה המון המון נמשים,ועור קצת חום. היה לה תאום,בשם אביב,שהיה קטן ממנה בעשרים דקות. הוא גם היה שמנמן,נחמד,חיוך מקסים,צבע עור חום,אבל שערו היה חום מתולתל. את הסגנון המתולתל הוא ירש מסבו. ובנוסף,הייתה להם עוד ילדה,בת 3 בשם לי. לי הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות (בינתיים לא הצליחו בני המשפחה לגלות מאיפה היא ירשה את זה),היה לה מבנה-גוף של מקל,ופנים נטולי-נמשים,אבל משהו בקול,המבט,ההתנהגות,השתלב עם שאר בני הבית.
קא'ת הייתה כלבה גזעית,פינצ'רית,עם עיניים ירוקות-כהות מהממות,שתמיד זרחו באור השמש,כמו ספירים בצבע ירוק (הזוי,אבל מגניב). היא הייתה הכלבה החכמה ביותר שנולדה במאה השנים האחרונות,כפי שנהגו בני המשפחה לומר. נירה עצמה הייתה עם שיער אדמוני בוהק,שיניים לבנות באופן מדהים ועיניים חומות מוארכות.גם היא הייתה שמנמנה מעט.
נחזור לסיפור.בני משפחת ארז חזרו לביתם,שהיה גדול מאוד. כמעט כמו אחוזה; חצר גדולה עם מקפצה,מתקנים,בריכה,מסלול אופניים, וגינת-ירק ש(והנה פרט מעניין וחשוב גם-יחד) זכתה 5 פעמים בפרס "הגינה הכי יפה של פרדס חנה כרכור." זה היה הבית האחרון שתצפו שיקרו בו דברים מדהימים.
נירה ואורה הכינו ארוחת ערב גדושה בירקות,גבינה,לחם ומים; כולם אכלו לשובעה,ועד מהרה הגיע הזמן ללכת לישון. אורה,אביב ולי היו עסוקים בחיפוש אחר ספרים בחדר-הקריאה,נירה שטפה כלים,ושון ניקה את אזור הסלון.
"בחרתם ספרים? מאוד מאוחר,מתוקים. יש לכם בית-ספר וגן מחר,ואני בטוחה שאתם לא רוצים לפספס את היום הראשון שלכם בכיתה ג' ובגן טרום-חובה,נכון?"
"מממם-הםם," אמרו השלושה בהיסח הדעת,כי היו עסוקים בקריאת העמודים הראשונים של הספר,או,במקרה של נירה,הצגת הכריכה לאבא שון,עפעוף ריסים מתוק במיוחד ובקשה להקראה במיטה.

כששלושת הילדים הלכו סוף-סוף לישון, התיישבו נירה ושון על הספה הגדולה,והתחילו לדבר.
"טוב,חשבתי הרבה על מה שאמרת,ואני חושב שאני מסכים."
"אני מאוד שמחה. אבל מי ישמור על הילדים?"
"חשבתי שהם באים איתנו."
"זה מסוכן מדי!"
"אל תהיי כבדה,זה בסה"כ קצת ג'ונגל,קצת הרפתקנות.."
"אוקיי.אבל הם יצטרכו לעבור ניתוחים נגד כל מיני מחלות שיש שם.. "
"אין בעיה. אני מוכן לקחת אותנו מתחילת אוקטובר עד סוף נובמבר."
"חודשיים?!"
"ענייני עבודה,את יודעת.."
"אני לא מבינה.למה דווקא לג'ונגל?"
"יש שם המון פירות מצוינים בשביל מוצרים חדשים. אולי אפילו תוכלי לרקוח כל מיני תרופות למשרד שלך-"
"אל תהיה שוטה. אני לא מוכנה להסתכן.."
"בצחוק,בצחוק.."
בדיוק באותו רגע נשמע צלצול פעמון בדלת.
"אני אפתח," אמר שון.
הוא פתח את הדלת. איש בבגדים רשמיים למראה עמד שם, ופיטפט עם שון. כשהם סיימו,שון סגר את הדלת. השיחה עם האיש הותירה אותו חיוור לגמרי.
"אני לא מאמין."
והוא התעלף.

המשך יבוא…