כל אחד והשריטה שלו .. פרק 9

לי בהתה בכדור והמשיכה להתייפח. לא יכול להיות שההורים שלה ידעו על זה,כי אז הם היו לוקחים אותו מהמקום האיום הזה במהירות הבזק..
לעיניה התגלתה תמונה איומה: אביב מדמם,שוכב במרפאה,חבריו מקיפים אותו; אישה עם סכין ביד צוחקת צחוק צורמני; אימא ואבא עומדים מעל הקבר שלו, בוכים.. ורק האישה הזו צוחקת. מה היא קשורה? הייתה המחשבה הטיפשית בראשה של לי.
כדאי שאני פשוט אספר מה קרה.

"כמה שיעורים נתנו לנו היום," התלוננה זיוה בדרכם לארוחת הערב. "אני לא אופתע אם אני אגיע לגיל 18 כשנסיים את הכל."
"גילוי עתידות זה ממש שווה,נכון?" שאל דן בהתלהבות.
"בטח שזה מגניב," אמר אביב וצחק. "כשאתה רואה בעלי התה שלך שאתה הולך להיות איזה שחקן כדורגל מפורסם,ואפילו הפרופסור לנגרף אמרה שזה בכלל מגן של אבירים ולא כדור.."
זיוה צחקה,אבל דן החמיץ פנים.
"איפה המשפחה שלך,בכלל?" הוא הטיח באביב.
"את המשפחה שלי יש להשאיר מחוץ לשיחה הזו,תודה רבה לך,דן," אמר אביב בקרירות.
"אתה..בכלל.. שמעת מהם בזמן האחרון?" שאלה זיוה בחשש.
"לא," אמר אביב בקול נעים הרבה יותר. "אני בטוח שהם יתקשרו אליי בקרוב. מעניין מה הם עושים עכשיו.."
הם המשיכו להרהר על כך בדרך לארוחת הערב. דן ראה את השולחן, פלט שריקת תודה והתחיל לרוץ לכיוונו.
"שמן," ליגלגה זיוה. "הוא יפוצץ לעצמו את הבטן אם הוא ימשיך לאכול בכזו חזירות.."
"איזה מקצוע הכי אהבת?" שאל אביב את זיוה.
"צמחות,לגמרי," ענתה זיוה. "ממש אהבתי את הגארטר הזה! הצמח הזה מגניב.."
"אני הכי אהבתי את הטיפול ביצורים מעניינים," אמר אביב בשמחה. "הפילותים האלו,שראינו כשהגענו,הם ממש יפהפים,נכון?"
"כן,לגמרי," הסכימה זיוה.
"זיוה! אביב!" צעק אליהם דן מהשולחן הסמוך. "אתם לא מאמינים איזה אוכל יש כאן!
הם החליפו חיוך חטוף שבחטופים, והלכו להצטרף לשולחן עם עוד כמה תלמידים חדשים.
אחרי ארוחת הערב הלכו זיוה ואביב יחד לחדרי השינה,עייפים מכדי לדבר.
"היי,אביב," אמרה זיוה פתאום, "נראה לי שמישהי שם קוראת לך.."
זו הייתה אותה נערה עם שלל הצמות שאותה ראו אורה ואביב ביומם הראשון כאן.
"היי,את!" אמר אביב. "רצית אותי?"
"כן," אמרה הילדה בקול חולמני וסהרורי. הקול הזה,הוא די חשוד, חשב אביב.
"בוא לכאן." אמרה. "נו,אל תתבייש!" היא הוסיפה כתגובה למבט החשדן של אביב. "ואת," היא אמרה ברשעות לזיוה, "יכולה לחזור לחדרים."
זיוה תקעה בשניהם מבט נעלב מאוד,אבל חזרה על צעדיה. כעת המסדרון היה ריק מלבדם.
"אני רוצה להראות לך משהו." אמרה הילדה, שאביב ידע ששמה קאי. כולם פה החשיבו אותה למוזרה, אז איך אפשר לא להכיר אותה?…
"בוא לחצר," אמרה לו.
הם צעדו בדממה לכיוון החצר. אביב פנה,כרגיל,שמאלה לכיוון החצר הראשית, אבל קאי תפסה בידו. לפתע הוא הרגיש מכה כמו כווייה בידו,ורצון עז לקרוע את בשרה של קאי.. אך מאיפה לו התחושה הזו הוא לא היה מסוגל להסביר.
"מה קרה?" שאל אביב ושלף את ידו מידה השדופה של קאי.
"לא הולכים לחצר הראשית," אמרה לו.
"אז לאן?"
"לאחורית.. שם יש.. טוב,אתה יודע..נתיבי..בריחה.." היא מילמלה.
"מה?" שאל אביב.
"לא אמרתי כלום," התחמקה קאי. "בוא לחצר האחורית."
היא הובילה אותו אל החצר האחורית. כל הקירות שם היו צבועים בגרפיטי,פחי האשפה עלו על גדותיהם, והייתה שם נדנדה שבורה אחת שהוארה בקרן קלושה של אור ירח שברח מהעננים.
קאי הורתה לאביב להתיישב על אחד מגלגלי המכונית שעמדו צמודים לקיר. הוא שיטח אחד מהם לרצפה והתיישב עליו.
"עכשיו," אמרה קאי, "נמתין.."
הם המתינו כ-2 דקות, ולפתע הגיחה מאחורי הפחים אישה. לא סתם אישה. האישה הכי מפחידה שאביב ראה בחייו..
היו לה פנים מצולקים, שיער אפור ומדובלל שגלש עד לכתפיה; הבעת פניה הייתה מטורפת; בגדיה היו פרומים ומטולאים; רגליה היו כהות למרות ששאר גופה היה לבן, ואביב היה משוכנע שהרגליים מלאות בדם.
"תודה,קאי," אמרה בצרידות, "אני אקח אותו מכאן…"
"בבקשה,אימא," אמרה קאי וקדה לה. ובהצלפה של שוט,שאביב שמע כבר בעבר, היא נעלמה.
אביב רצה לברוח, אבל לא היה יכול להניע את רגליו מרוב פחד. האישה עמדה מולו. במשך דקות ארוכות הביטו זה בעיניו של זה, ולפתע, בפתאומיות מוחלטת, שלחה האישה יד אל גרונו של אביב.
"מה.. את…רוצה….?" הוא השתנק.
"אחותך התחמקה לי מבין האצבעות…" אמרה האישה, והארס נטף מקולה. "ילדה חכמה.. אבל! אתה נשארת פה, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. לפעמים הגברים חזקים מהנשים…."
"ת..שחררי..אותי.. ואז.. אני..אוכל.. לענות….לך…" אמר אביב שכעת כבר היה אדום מרוב חוסר נשימה. האישה שחררה אותו. אביב מישש את גרונו.
"מה שמך?" שאל אביב,אף שחשד שהוא יודע את התשובה.
"ג'נה," אמרה האישה, "ואני הייתי הקארמית הטובה ביותר במאה השנים האחרונות! ובאתי לחסל אתכם, התאומים לבית עזר, כדי שלא תעמדו בדרכי אל השלטון!"
"צדקתי," חשב לעצמו אביב. המחשבה הזו כלל לא עודדה.
"ועכשיו," אמרה ג'נה ושלפה סכין ארוך מחגורתה, "היכון למות!"
ג'נה הניפה את הסכין,ובשניות הבודדות שעשתה זאת, אביב הרגיש כמו.. כמו.. נמר. הוא אפילו חושב כמו נמר.. צומחת לו עוד רגל, צומחת פרווה, העיניים גדלות.. מה קורה כאן?
בשנייה מיומנת זינק אביב על ג'נה. היא פלטה זעקת אימה, ותוך כמה שניות כל התלמידים והמורים הגיעו החוצה לבדוק מה קרה.
"מה קורה כ-דפקרלים אדירים!"
ניר סמית' עמד, בפה פעור לרווחה, ומאחוריו עוד כ-800 ילדים סקרנים. צוות המורים הציץ מעד לערבוביית הילדים,שחלקם היו גבוהים מהם בהרבה.
"זיוה הלכה וסיפרה לי שאביב נעלם!" צעק סמית'. "איפה קאי? מאיפה הגיע הנמר הזה,לעזאזאל? ומי זו
האישה הזו?!"
"רגע אחד," אמרה הפרופסור מאיר, "זו לא ג'נה?" בקולה נשמע רמז ברור לאימה.
"בשם כל הפילותים.." התנשמה בכבדות המורה לגילוי עתידות, הפרופסור לרנגרף. " זו היא!"

כעבור כמה שעות הגיעו כל המורים למרפאה, מדממים לגמרי. מצבם לא היה קשה כמו זה של אביב. זיוה ודן התייפחו חרישית לתוך המעילים שלהם.
"טוב, זה לא משהו שאי אפשר לטפל בו," אמרה בקול מבוהל גברת מרום, הרופאה. "אבל בהחלט יידרשו כמה ימים-"
קולה נפסק, כי בדיוק באותו רגע הופיעה שם ילדה עם שיער בלונדיני,גוף קטן ועיניים כחולות.
לי הגיעה להציל את אביב.

המשך יבוא…