כל אחד והשריטה שלו..פרק 8

לי הביטה, המומה, בערבוביית הצבעים והקולות שנפערה לפניה.
"זה לא הגיוני," חשבה. "השיח הזה הוא רק.. שיח.."
סופי הביטה בה, וסימנה לה לבוא אחריה. תוך כדי הליכה לי הביטה סביבה.
למרות שהייתה זו שעת לילה, השמיים השחורים הוארו באור מסתורי, שנראה כי בקע מאזור השיח שממנו הגיעו.
היו שם המון יצורים קטנים בצבעי ורוד וכחול. על חזהו של כל אחד מהם התנוסס תג עם שמו. ליצורים היו אוזניים ורגליים קטנות, ואיכשהו כולם החזיקו משהו ביד. הם בהו בלי בהתפעלות גלויה.
"טוב," אמר קול קטן היכן שהוא מימין ללי. היא הביטה למטה, וראתה את סופי מדברת אליה.
היא הצליחה בקושי לכבוש צעקה. היא מעדה לאחור מרוב הלם, ולרוע מזלה- נדקרה מקוץ, מה שהוכיח באופן סופי ומוחלט שזה לא חלום.
"כן,כן," אמרה סופי בקול צפצפני. "את לא הראשונה שנופלת מההלם. הנה,תראי,באים עוד ילדים."
לי הביטה לאחור וגילתה שיירה של ילדים, גדולים ממנה מעט, מובלת ע"י סנאי קטן, חתול וציפור.
"אז כמו שאמרתי," צפצפה סופי, " את ושאר הילדים לא נמצאים פה סתם. אתם נבחרתם מבין אלפים של מועמדים, שנועדו לעזור לנו לשקם את פלקירוס."
"סליחה?" אמרה לי.
"פלקירוס,פלקירוס," אמרה סופי בקול המעצבן שלה. "ארץ היצורים החיים. אנחנו אלה שאחראיים לשלומם של בני האדם. אנחנו יכולים לראות את כל בני-האדם מכדורי בדולח, הנמצאים בחדרים ששמם נקרא על-פי הערים. כל כמה חדרים נמצאים בתוך אולם גדול, והאולמות נקראים לפי המדינות. אפשר לראות את מצבם של הילדים לא לפי המקום שבו הם גרים, אלא לפי המקום שבו הם נמצאים עכשיו. בתוך כל חדר מסומנים המקומות או השכונות בגבול אדום. כדורי הבדולח פשוט נמצאים שם בערבובייה. אנחנו מקבלים כל יום דיווח על בני האדם מספינות השיטוט האוויריות וגם מהעננים."
"עננים וספינות שיטוט אוויריות?"
"ברור! איך את מצפה שנבדוק את שלומם של הילדים?"
"אני חשבתי ש.." מלמלה לי, אבל היא לא הצליחה לסיים את המשפט. רעיון עלה במוחה.
"יש לי משהו שעשוי לעניין אותך. בואי." אמרה סופי.
היא שרקה, ומכונית קטנה בצבעי לבן,ורוד,כחול וירוק הופיעה מולה, ועליה נכתב:" פלקירוס: מכונית נסיעות לאולמות השונים."
היא הורתה ללי להיכנס. לי התיישבה וחגרה. היא לא הבינה למה סופי לא מתניעה, ואז היא נזכרה שסופי קטנה מדי ואינה יכולה להגיע למנוע.
"שלום," אמר קול עמוק. " אנא נקבו בשמכם וציינו את שם האולם אליו ברצונכם להגיע."
לי קפצה מהכיסא בבהלה, אבל סופי דיברה אל הדממה הזמנית: " לי אלן עזר..אולם מספר 56: מדינת ישראל, חדר מספר 89: רמת הגולן."
"תודה," אמר הקול העמוק. " מחלקת הנסיעות של פלקירוס מאחלת לכם נסיעה נעימה והמשך יום מוצלח."
בקושי הספיקה לי אפילו להעיר לקול המסתורי הזה שעכשיו לילה, ושהיום כבר כמעט נגמר, אבל המכונית התחילה לנסוע והם יצאו לדרך.
בחטף ראתה לי מחלונה כל מיני אולמות בצבעם שונים. אולם מספר 16 היה כולו ירוק, ואילו אולם מספר 38 היה בצבעי אדום וכחול, עם פסים וכוכבים בצבע לבן.
לבסוף הן הגיעו לאולם בצבע כחול-לבן, עם מגן דוד במרכזו. באותיות זהובות נכתב על הדלת הממורקת: "56- ישראל."
שומר שמנמן ונחמד למראה עמד בכניסה, מדיו זהובים ולידו מכשיר כסוף.בידו היו טמונות אלפי פתקיות.
"שלום," אמר,וחייך אלינו. "אני אור, ואני השומר באולם 56. התקדמו קדימה לסריקה,בבקשה."
לי התקדמה, והוא נקש באצבעותיו. מקל ישן עם כתובות בשפות לא מובנות יצא מתוך דלת קטנה בקיר. הוא סרק את לי, ומתוך המכונה יצאה פתקית קטנה, זהה לאלו שהיו בידו. הוא החזיק אותה לפניו.
"הממממ.." הוא אמר. "לי אלן עזר, הורים שון ונירה, אחים שניים, בת שלוש שנים, שמונה חודשים, שבוע ימים,ארבע דקות ושש שניות. הפרטים נכונים?"
"אני לא בטוחה לגבי הגיל," אמרה לי וחייכה, "אבל כל השאר נכון."
"מצוין!" אמר. "הפתקית נשארת אצלי, למקרה שתבקרי פה פעם נוספת. שיהיה לך ביקור נעים, לי אלן עזר!"
"טיפוס קצת אידיוט," מלמלה סופי כשהם נכנסו פנימה, בקול שבקושי נשמע בגלל שקולה היה צפצפני כל כך. "אז.. הנה זה! חדר מספר 89."
לבה של לי פעם בחוזקה. סופי הובילה אותה בדיוק על המקום שרצתה.
נכנסתי לחדר. אלפי כדורי בדולח עמדו שם, וכמה נוספים נכנסו דרך הקירות, בשעה שכנראה אנשים מסוימים עברו ממקום מגוריהם לרמת הגולן, או ההפך.
החדר היה עצום בגודלו, כל כך גדול עד שהיה אפשר להכניס לתוכו את כל ביתה של לי 5 פעמים.
סופי הובילה את לי אל פינה קטנה בצד, המסומנת בגבול אדום.
"בית הספר לקאמרות שאקלבוט," אמרה. "נו,תביטי בכדור של אחיך!"
לי רק בהתה בה.
"שלא תחשבי שאנחנו לא יודעים שאחיכם נשאר שם," צפצפה סופי.
לי חיפשה במשך כ-5 דקות את כדור הבדולח של אביב. לבסוף מצאה אותו, מוצמד אל הקיר ליד הכדורים של חבריו, זיוה ודן. לבה של לי נצבט כשנזכרה שהוא שם לבד, בלעדיהם.
"אז, מה אני צריכה לעשות?" שאלה לי בלחישה.
"את צריכה פשוט להסתכל בפנים וללחוש: 'אביב עזר!'"
"זה הכל?" שאלה לי, מופתעת.
"לא," אמרה סופי וחייכה חיוך שנראה ללי קצת מרושע.
"מה אני עוד צריכה לעשות?"
"כשתסתכלי, תביני." חזרה סופי בקולה המרגיז.
לי הסתכלה לתוך הערפל שבכדור. היא עשתה כהוראותיה של סופי. היא נתנה מבט אחד בכדור, וצרחת אימים השתחררה מפיה.
אני בטוחה שהדבר הראשון שהיא הייתה חושבת זה שפתיחת הפה הזו שברה את כל השיאים, אבל ראשה היה טרוד בדברים אחרים, כמו הכדור הזה. ואביב.
"אביב.." התחילה להתייפח.

המשך יבוא..