כל אחד והשריטה שלו..פרק 7

"מה זה הדבר הזה ש.. שזז שם?" שאלה אורה בחשש.
"אולי זה.." פתחה לי.
"נחשששששששש!" צווחה נירה. וארבעתם רצו לכיוון השיחים הגדולים,המלאים דובדבנים אדומים.
שון הוציא פנקס ועט. בפרק הראשון הוזכר ששון לקח אותם לטיול הזה כדי לשווק מוצרי מזון חדשים בחברה שלו.
"שלא תעז," סננה נירה.
הם הביטו לכיוון השיחים. השיחים המשיכו לזוז,ואז,מתוכם,יצא…
"ארנב!" צעקה אורה.
כן, זה היה מאוד מוזר. הם התקרבו לארנב. הוא היה בצבע חום בהיר-בהיר,והיו לו אוזניים זקופות ורגליים לבנות.
"איזה חמווווד!" התמוגגה לי. "אפשר לשמור אותו?"
"אין סיכוי." אמר שון.
"הוא לא נראה לי מסוכן,מותק.נו,ללילה אחד.."
"בסדר. אבל אם בבוקר תקומו ותגלו שהפכתם לגזר,או..ארנב,אל תבואו אליי בטענות."
שלושת הבנות צחקו.
"אני רציני." אמר שון.
הבנות הסתכלו עליו.
"בואו נמשיך! עוד 5 קילומטרים נגיע למקום הלינה שלנו," אמר שון בקול רם.
הם המשיכו ללכת. בדרך הם נתקלו בחיות כגון פרפרים,חיפושיות,זחלים,חרקים,ואורה גררה אותם בעקבות שלט שהכריז:"רכיבה על פילים-חינם. בהמשך השביל."
איש שחרחר עם כובע ענק בצבע אפור עמד על פיל – פיל אמיתי,חי,ועייף למראה.
"שלום," הוא אמר. "באתם לרכוב? לכל אחד,חצי דולר."
"רגע.." אמר שון,והוציא מכיסו כמה דולרים. הוא לקח שניים והושיט אותם לאיש.
"אוקיי. אבל תביאו את הארנבת הזו אליי."
"מה?! אין מצב! חוץ מזה,אגוז הוא בן!" צעקו לי ואורה במקהלה.
"אגוז? לא,לא- הארנבת הזו בת. ויש לי שם בשבילה,אם אתן רוצות לשמוע."
"נו?"
"סופי."
"וואו,זה השם הכי יפה בעולם!" קראה לי,נמסה מעונג.
"אני לא אומרת שזה לא טוב.. אבל למה סופי?" שאלה אורה.
"הצבע שלה דומה לקני הסוף שנמצאים ליד בקתת השינה. בהתחלה חשבתי על השם 'סוף',אבל זה שם לבנים. אז 'סופי' נשמע לי בסדר."
"מגנייבב.." התלהבה לי.

"אימא! מה את עושה?כאן שמים את החולצות,וכאן את המכנסיים,וכאן – את החצאיות,באמת..אני רוצה שזה יהיה כמו הארון בבית!"
הם הגיעו לבקתת השינה לפני 5 דקות,וכבר התחילו להתארגן; שון בנה מיטה מקני סוף בשביל סופי; נירה סידרה את הבגדים של כולם בארונות;אורה נזפה בה; לי ארגנה את המקלחון,הסלון והחדרים לקראת שימוש,ורק סופי נשכבה על השטיח ונמנמה.
"אני מתגעגעת לאביב.." חשבה לעצמה לי. "הלוואי שהוא היה בא. אבל הוא החליט להישאר בבית-הספר ההוא. טוב,נקווה שהוא לומד משהו,אולי הוא יוכל לעזור לנו לסדר פה קצת,או לרכך את הגעגועים הביתה. כמו שהוא עשה כשטסנו לארה"ב ואני פחדתי ללכת לישון כי חשבתי שיפרצו לנו לבית.. אוי לא!"
את שתי המילים האחרונות היא צעקה,והם הידהדו במקלחון,כמו טיפות גשם שנושרות מתקרתה של מערה עמוקה. היא לא שמה לב,ובקבוק הפלסטיק שהיא שפכה לתוכו סבון כבר עלה על גדותיו. הסבון נזל במורד האמבטיה,ממש כמו דבש סמיך.
"מעצבן.." מלמלה לי. היא שמה את הבקבוק ושפכה קצת לכיור,שלא יהיה עמוס מדי. היא פתחה את הברז ושטפה את הסבון. הוא החליק במורד ה'חור השחור' (ככה לי קראה לזה) שבאמבטיה.

" האוכל מצוין.. את יכולה להכין את זה גם מחר? זה מדהים!" החמיא שון לנירה.
משפחת עזר הייתה עסוקה בארוחת ערב חגיגית שכללה תפוחי אדמה,בשר,ירקות,מיץ תפוזים טרי והמון קולות לעיסה.
אחרי שסיימו לאכול,כל אחד התקלח בתורו (אפילו סופי,אבל היא,בניגוד לאחרים,קולחה בגיגית הקטנה שעמדה במרפסת), והלכו לישון כשכל גופם,עד הצוואר,כוסה בשמיכות משי גדולות.
לי חלמה על גלידה,שון על כסף,נירה על פסיכולוגיה,ואורה על אביב.

"די..מה זה..? אההההההההההההה!"
לי זחלה אחורה עד כמה שרגליה הקטנטנות איפשרו לה,ומצאה את עצמה מסתכלת לתוך העיניים החומות של סופי. סופי הצביעה בכפתה לכיוון שלושת האחרים,ואז שמה את כפתה על פיה,כמבקשת שקט.
"מה את רוצה? רגע. את מבינה אותי?!" לחשה לי.
סופי הינהנה והורתה בראשה לכיוון הדלת,אז אל לי,למתלה הסוודרים ובחזרה אל לי.
"תני לי להבין.. את רוצה שאני אבוא איתך,וגם לקחת סוודר?"
היא הינהנה שוב,והצביעה לכיוון התיק הוורדרד שנח לו על השטיח. אז סימנה ללי לבוא אחריה. היא הובילה אותה למטבח ונצמדה למקרר.
"אוכל? טוב.. יש כאן גזר.." מלמלה לי תוך כדי חשיבה.
איך היא מבינה אותי? מה קורה כאן? לאן היא לוקחת אותי? למה היא לוקחת אותי?
היא שמה את הגזרים שבידה בתיק,ושיהן צעדו יחד לכיוון הדלת,ואל הגדר של הבית.
"אסור לנו לצאת מכאן,זה האזור המסוכן," לחשה לי בבהלה.
סופי נתנה בה מבט של איתי-את-תהיי-בטוחה וקפצה מחוץ לגדר.לי עשתה כמוה.
היא הראתה לה בכפתה שיח שחור וקוצני.
"אני אדקר למוות,וגם את!" אמרה לי בפאניקה.
סופי ניענעה בראשה,קפצה אל זרועותיה של לי והצביעה על השיח.
לי התקדמה.
אחת המחשבות שהיו לה באותו רגע הייתה שמעולם לא פתחה את פיה יותר גדול.

המשך יבוא…