כל אחד והשריטה שלו..פרק 6

"מה?"
אורה הקשיבה בדריכות ל-5 המילים האחרונות ששמעה כרגע. "תראה את עצמך!" קראה.
מאחורי הקיר יצאה נערה בת שש-עשרה,לבושה בגדים משופשפים.היה לה שיער קלוע ב-70 צמות, לפחות. שערה היה אדום מסנוור,היא הייתה רזה ופניה היו דקים. שמה של הנערה היה קאי.
"שלום," אמרה בקול משועמם.
"את זאת שדיברת אלינו מתוך הקיר?"
"כן.."
"מה זאת אומרת,'אם לא תחזרו,תימחצו'?"
"הוו.. אילו רק ידעת.. כדאי לכם לעזוב את בית-הספר. מיד."
"למה?" אמר אביב. "המקום הזה שולט!"
"כי מישהו מבחוץ רוצה שתמותו." אמרה קאי.
"למה,למען השם?!" צרחה אורה.
"אנא,ילדתי,אל תצעקי," אמרה קאי. "זה מערפל את העין הפנימית שלי. בכל אופן,רוצים שתמותו כי יש לכם כוח שלא נגלה אצל אף אחד."
"שהוא?" אמר אביב בקול נרגש.
"אתם יכולים להפוך לחיות." אמרה קאי.
השתררה דממה נרעשת מאוד בעקבות ההכרזה הזו.
"אדיר!" אמר אביב לפתע.
"לא,זה לא אדיר." אמרה קאי. "פעם,לפני המון זמן,למדה פה קארמית בשם ג'נה. ג'נה התעניינה מאוד בכל מה שקשור לכוחות האפלים והמרושעים. הוא חלמה להיות הקארמית הגדולה ביותר בעולם. היא עוד חיה וקיימת,אבל אף אחד לא יודע איפה בדיוק. היא רוצה לחסל אתכם כי היא חושבת שתעמדו בדרכה אל השלטון."
"אני חוזרת," אמרה אורה,וקולה רעד.
"צעד נבון,ילדה," אמרה קאי.
"נר-אה לך שאני הולך?!" קרא אביב. המקום הזה פשוט גדול,אורה,בחייך,נוכל לממש כאן את הפוטנציאל שלנו!"
"אבל אז אולי,אם יהיו לנו ילדים,הם גם יוכלו להפוך לחיות והם יתרבו וינצחו את קארמי האופל הבאים!"
"אני נשאר כאן!" שאג אביב.
"מה שתרצה.." לחשה אורה. "אבל אל תבוא אליי אחרי זה בבכי,שג'נה כיסחה אותך במכות…."
"מה קורה כאן?"
בכניסה עמדו נירה,שון,לי וקא'ת.
"ילדים שלנו!" צוחה נירה ורצה לחבק את ילדיה. "דאגנו לכם כל-כך..בואו,אנחנו טסים ליערות הגשם לחודשיים!"
"יש!" אמרה אורה. אביב רק השפיל את מבטו.
"אני נשאר כאן," אמר בקול חזק.
"מ-מה?" גמגם שון.
"אבא,אני נשאר כאן." אמר אביב.
"לא,אתה בא איתנו."
"לא רוצה!"
"בוא לכאן,ועכשיו!"
"לא!"
"שון..מותק.." גמגמה נירה. "אין סיבה שניקח אותו איתנו.. אם הוא יצגעגע,נשלח מטוס לקחת אותו..הוא כבר ילד גדול…"
"אין בעיה," אמר שון. "אתה רוצה להישאר בבית-הספר? אין בעיה,חמוד. תתקשר אלינו בכל פעם שתרצה?"
"כן," אמר אביב.
שון נתן לו חיבוק קצר,ואמר:"אם כך,בואו! אנחנו טסים ליערות הגשם!"
"ביי," אמר אביב.
אורה נופפה לו לשלום מהמכונית, וקא'ת הביטה בו במבט עצוב.

"מה זה? אימא.. אאאחחח.. די קא'ת,זה מדגדג-"
אורה צחקה והבינה שהם עוד במטוס. קא'ת ליקקה את פניה בשמחה בשעה שקרני השמש הראשונה של השעה שבע בבוקר נכנסו דרך החלון.
"חשבתי שאמרת שנצא באוקטובר?"
"אמרתי,נכון..ואז חשבתי שיורד גשם בחודשים אוק'-נוב'.. לא חשוב,העיקר שאנחנו כאן!
נירה חייכה.
לי שיחקה בשקט בפלאפון של שון,אורה זרקה לקא'ת כדור בתוך התא,ונירה הלכה להביא להם משקאות מהבר של המחלקה הראשונה.
"שימו לב,נוסעים! עוד חמש דקות אנחנו יורדים ביערות הגשם. נא לא לצאת מהמחלקות שלכם,מלבד שירותים. אנו ממליצים לנצל את הזמן הזה בסידור דבריכם שבתא. תודה ויום נעים." אמרה הכריזה.
לי הכניסה את הפלאפון לכיסה,אורה אספה את הצעצועים של לי ואת הכדור של קא'ת,נירה גמרה את המשקה שלה,ושון קיפל דו"ח חשוב שכתב בשעות הבוקר המוקדמות,והכניס אותו לכיסו.
"וואו! תראו את הנוף הזה!"
המראה היה מדהים: מערבולת של ירוק,ורוד,כחול,תכלת,אדום,צהוב,סגול..
למי אכפת? של כל הצבעים!
ארבעת בני משפחת עזר לבשו את בגדי המטייל שלהם ונטלו מפה. אפילו קא'ת חבשה כובע-חוקרים מיוחד ליום הזה.
הם ירדו מהמטוס. דבר ראשון קנו ללי ולאורה גלידה,ואז קנו גם דברים הכרחיים לטיול,כמו מצפן,שמיכות,כריות,חבלים,מסמרים וחטיפים.
הם הוציאו את המפה והמצפן,ונכנסו ליער שבו היה כתוב,"מסלול א'. זמן הליכה: יומיים. זמן חזרה: יום. (אוטו יבוא לאסוף אתכם,אם תתקשרו. לכל טלפון על פגיעות,הכשות,עקיצות וכ'ו התקשרו: 09876..)"
"נצטרך לישון פה בלילה," אמר שון.
הם התקדמו מאוד לאט,ונירה צילמה רוב הזמן. לכמה דקות לא נשמע שום רעש מלבד הרגליים הצועדות על העלים היבשים וה"קליק" של המצלמה. ואז היה רעש..מתפתל,מלחש..
הם הביטו.

המשך יבוא..