כל אחד והשריטה שלו..פרק 5

בדרך לשאקלבוט ~ שעה 18:36

"אורה! אביב! דן! קומו!..אתם לא מאמינים! וואו!" צווחה זיוה.
אורה פקחה את עיניה בעפיפות. "לא יכול להיות שכבר הגענו."
"דווקא כן! כן! כן! כן!" אמר אביב והביט בהתלהבות מחלונו.
אורה הפנתה את מבטה אל החלון. היא פלטה קריאת תדהמה.
כ-20 מטרים מהמקום שבו נסעו, עמד מבנה שיש לבן,גדול..כמו מלון מפואר.
היו שם מדשאות רחבות-ידיים,עצים בגודל של פילים,דלעות בגודל של מסוקים,ומגדל גבוה שעל שפתו עמדו לא פחות מ-50 טלסקופים כסופים,נוצצים.
"אלוהים.." מלמלה ילדה קטנטנה למראה שישבה בשורה הקדמית.
האוטובוס עצר והם יצאו ממנו. הם הביטו סביבם.
"תראו את החיות האלה!"
ואכן,בחלקי המדשאות שגודרו עמדו יצורים זהובים עם אוזניים קטנות ומחודדות,ורגליים ארוכות. גובהם היה 2 מטרים.
"וואו,פילותים.. היישר מהאחו.." אמרה ילדה גבוהה עם צמות שחורות ארוכות.

הם הגיעו אל הטירה.
"ברוכים הבאים לשאקלבוט!" אמר האיש שהגיע לבית-ספרם הקודם שעות ספורות קודם לכן. "שמי ניר סמי'ת,ואני המורה שלכם לצמחות. אני מקווה שתיהנו בתקופה שתשהו כאן. כל הילדים שהוריהם לא יודעים שהם כאן,נא לבוא אחריי,בבקשה."
אורה ואביב החליפו מבטים.הם שכחו שמשפחה שלמה מחכה להם מאחורה.
הם הלכו,ובעקבותם עוד 6 ילדים.
"אתם תתקשרו להוריכם,ותגידו להם שאתם כאן. אורה ואביב עזר,אתם ראשונים." הוא הביט עליהם במבט מוזר.
אפס חמש שלוש.. חמש חמש…." מלמלה אורה תוך כדי חיוג.
"בית משפחת עזר," נשמע קולו של שון. הוא רעד. אורה ניחשה שכנראה מדאגה.
"אבא,חזרת מבית-החולים! זה נפלא! אתה בסדר!" קרא אביב בשמחה.
"אביב?" הוא אמר בבלבול. "אורה?"
"כן,זה אנחנו! אנחנו מתקשרים מבית-הספר שאקלב-"
"מה?!" התפלץ שון. "אתם מדברים מאיפה?"
"משאקלבוט," אמרה אורה. "שמעת עליו?"
"ועוד איך!" שאג שון. "אנחנו באים לאסוף אתכם! יש לכם בכלל שמץ של מושג כמה דאגנו לכם? אימא שלכם פה בוכה כל היום.. לא הלכה ועבודה, ולי כבר התעלפה פעמיים! מה אתם חושבים שאתם עושים,אה?!"
"אנחנו רק.." מלמל אביב.
"לא אכפת לי!" הקול של שון כבר היה צרוד מרוב צרחות. "אתם חוזרים הביתה ע כ ש י ו ! אנחנו באים!"
"אבל אנחנו רוצים להישאר פה!" קרא אביב. "ממש נחמד פה ואנחנו לא רוצים לחזור לבית הספר הישן לעולם! כאן אנחנו אמורים להיות! וחוץ מזה,אתה בכלל מכיר את המקום הזה?!"
"אבא,בבקשה.." לחשה אורה בתחנונים.
"כן," לחש שון. "איך לא,אם אח כמו שהיה לי.. הוא הלך לשם,והיה יותר מקובל ממני.. הו,ת'ור,תמיד חייב להשוויץ.." הוסיף.
"דוד ת'ור למד כאן?" שאלה אורה.
"בטח.. ממי נראה לכם שקיבלתם את זה?"
"את מה?" שאל אביב.
"את ה-ה-הד-בר הזה שיש לכם," מלמל שון בכעס.
"כוחות?" אמרו שני הילדים פה אחד.
"כן!" שאג שון וניתק.
עיניה של אורה נתמלאו דמעות; אביב היה מפוחד עד מוות; המורה סמי'ת, נראה כועס, וכל שאר הילדים שלחו בהם מבט מבוהל.
"אבל למה?" לחש אביב בעת שיצאו מהמשרד. "למה הוא רוצה שנלך מכאן?"
"כי אם לא תחזרו,תימחצו," אמר בפשטות קול מכיוון הקיר הנגדי.