כל אחד והשריטה שלו..פרק 4

"מה זה שאלקבטו?" שאלה ילדה עם צמות בלונדיניות.
"זה בית ספר,לפי הסמל.." אמר ילד.
"אתם חושבים שהם באו לקחת אותנו?" לחשה אורה בשקט לחבריה.כל בית-הספר הביט עכשיו באוטובוס אדיר-ממדים שעמד על המדשאות.
"מי זה האיש הזה?"
"הוא לבוש כולו חום!"
"חום זה כל-כך שנת 97'," אמרה ילדה אחת מכיתה ה' לחברתה.
האיש במדים החומים יצא מתוך האוטובוס. הוא הביט סביב על התלמידים. אביב היה משוכנע שהוא הביט בו ובאורה במבט מפוחד מעט.
"שלום לכולם!" הוא אמר בקול עליז. "אני כאן כדי לאסוף את תלמידי בית-הספר שאקלבוט."
המנהלת,שבדומה לתלמידיה הייתה עסוקה בהתבוננות על האוטובוס,התפרצה לדבריו.
"אהמ," אמרה. "התלמידים שלך? דומני שהם בחרו ללמוד בבית-הספר הזה. אם לבית-הספר שלך חסר תלמידים,אני מבקשת לא לקחת את שלי,בבקשה."
האיש הביט בה. להפתעתם של כולם,הוא חייך.
"אני יודע מי את," אמר בשקט. "את אחותה של עינת,נכון? היא הייתה תלמידה מצטיינת שם.."
המנהלת הנהנה בעצבנות.
"אם לא תביאי לי מיד את התלמידים שבשבילם באתי,אני אצטרך לדווח עלייך למשרד הממשלה."
לחייה של המנהלת האדימו.
"קדימה," אמר. "אני מחכה."
המנהלת סידרה את תלמידיה בשורה. "לא לעלות כולם ביחד!" אמרה,ונענתה בפרץ של תנועה.
אבל האיש אמר: "לא,לא את כולם. כל אלה שמעל לכיתה ג'-את יכולה לשכוח מזה. אלה שבכיתה ב' ו-א'? אצפה לראות אתכם בשנים הבאות."
הילדים בכיתות ד'-ו' הלכו הצידה,מעוצבנים למדי.
כיתות ג' עמדו בשורה,נרגשים.
"אני חייב להזהיר אתכם,אמר האיש,"שרבים יכולים להתאכזב. בכל שנה נבחרים מכל עיר 10 תלמידים בלבד,מבתי הספר הגדולים באזור."
"את בטוחה שזה מה שזה?" אורה שאלה את זיוה.
"משוכנעת," ענתה זיוה.
האיש השתעל ואמר: "ובכן,כעת אני אקריא את השמות של הנבחרים!
אלי,חנה!"
חבריה של חנה משכבות הגיל השונות מחאו כפיים בעליצות. היא ניגשה בחיוך רב אל עבר האוטובוס.

ככה זה נמשך,ונמשך,ונמשך.. עד שסוף סוף: "עזר,אורה!"
"וווהוו!" גדול נשמע ברחבי בית-הספר. אורה ואביב היו אהודים במיוחד. היא חייכה מאוזן לאוזן וטיפסה אל האוטובוס. כעבור כמה דקות הצטרף אליה אביב. הם תפסו מקומות בשורה האחורית (הם היו רק ארבעה,אז את המקום החמישי שמרו לילדה מבית-ספר קרוב שהם קיוו לפגוש).אחרי אביב טיפסו גם זיוה ודן.
"יש!" צהל דן. "אימא שלי ממש תשמח.. נכון זיוה?"
"בטח," אמרה זיוה בהיסח-הדעת,כי הייתה עסוקה בחיפוש אחרי דברים טכנולוגיים באוטובוס. ואכן,כעבור כמה דקות היא מצאה אחד.
"יו,תראו!"
הם הביטו בכפתור קטן שהיה מצויר עליו לחמנייה ובקבוק מים. בזמן שהם התבוננו,האיש עלה לאוטובוס וביקש מהם לחגור חגורות.
"תלחצי על ה-הכפתור!" אמר דן,תוך כדי ניסיון כושל להדק את החגורה.
היא לחצה, ומבפנים פרצו בקבוק מים גדול,ארבע לחמניות עם חביתה,ארבע ביצי שוקולד,ספרי קריאה שונים במהלך הנסיעה,ושקיות לאחסון האוכל.
"וואו!" אורה ואביב התרשמו עמוקות.
"זה ממש ט-" הוא בלע את הכריך.
"מממ…" אמרה אורה והביטה בספרי הקריאה. "יש כאן ספרים שלא ראיתי מימי."
"מן הסתם," אמר דן בפה מלא לחמנייה.
"אני חייבת לשאול אותו מתי נגיע,כי אם נעבור כל בית-ספר גדול בכל עיר,זה יכול להימשך שעות..
סליחה–אדוני?" אמרה זיוה בקול מבויש. הוא ניגש אליה.
"כן?"
"מתי אנחנו נגיע? פשוט אני לא חוש-"
"אל תדאגי. נעבור בעוד כמה מקומות ואז נגיע לקצה הארץ הצפוני,שם נצא בית הספר.ובינתיים-או! אני רואה שגיליתם את הכפתור הסודי! מעטים מצליחים בכך."
זיוה הסמיקה עד שורשי שערותיה.

המשך יבוא…