כל אחד והשריטה שלו..פרק 3

למחרת בבוקר התעוררה משפחת עזר לקול התרנגול האדום,השמנמן,שנהג לטייל בגינתם.
לי התייפחה חרישית לתוך ידיה במהלך כל ארוחת הבוקר,אורה בהתה בצלחתה בחולמנות,אביב עוד המשיך להרהר על דבריו של האיש,ונירה לעסה באי-רצון את החביתה הקרה שלה. אפילו קא'ת הצטרפה לאבלה של המשפחה.
"נו,קדימה!" דרבנה נירה את ילדיה. "אתם חייבים לאכול,שיהיה לכם כוח ללמוד.."
אך בקולה הייתה עליזות מזויפת. היה לה מאוד קשה להסתיר את דאגתה לשון,ואת התייאשותה משעת 16:30,שבה תפגוש את נמרוד.
הם סידרו את בגדיהם,הסתרקו קצת,לי שמה את הקשת התכולה המתאימה כל-כך לעיניה,והם נכנסו לאוטו.
"בצהריים," היא דברה אל התאומים. "אחרי שתסיימו שיעורים,ניסע לבקר את אבא בבית-החולים,בסדר?"
נראה שההצעה הזו שיפרה את מצב-רוחם של הילדים,והם הנהנו במרץ.
הם הורידו את לי בגן (משימה שהייתה קשה במיוחד,כי לי רצתה לבוא עם אימא נירה לעבודה),ואז התאומים ירדו בבית-הספר,ונירה המשיכה לכיוון נתניה,שם עבדה.

ב ג ן ~
"שלום לכולם!" הגננת שולה חייכה לעבר הילדים חיוך גדול.
"ברוכים הבאים לילדים החדשים,וברוכים השבים לוותיקים!" היא אמרה.זו הייתה שפה גבוהה מאוד,אבל הילדים הבינו כל מילה.
ואז הילדים החדשים,וביניהם לי,וגם ילדה עם שיער חום מתולתל-מתולתל,ילד שמן במיוחד ותאומות סיניות,עם שיער שחור ארוך במיוחד שהיה אסוף בקוקו על ראשיהן,הציגו את עצמם,וכולם מיהרו אל המשחקים והצעצועים.
"חכי רגע,לי,אני רוצה להחליף אתך מילה."
לי נגשה בהבעת בלבול קלה לעבר שולה.
"שמעתי על מה שקרה לאביך. אני מאוד-מאוד מצטערת. הנה,שוקולד ופרחים בשבילו."
והיא הביאה לה את השוקולד המשובח ביותר של עלית,וזר חמניות גדול.
"תודה רבה!" אמרה לי,מכל הלב, וחבקה את שולה.
"אין בעד מה,מתוקה," אמרה שולה וחייכה חיוך גדול. "קדימה,לכי לשחק עם הילדים."
והיא הלכה לעבר המטבח.
"חכי רגע!" קראה לי. "א-אני אעזור לך להכין את הכריכים."
"תודה,יפה שלי," אמרה שולה והביטה עליה במבט מעריץ.

ב ב י ה " ס ~
אביב ואורה התקדמו לכיוון הכיתה שלהם: ג'2.
זה הייתה כיתה די קטנה,מלאה בציורים,כתובות,ועל הלוח היה רשום: "שנה מתוקה! שיהיה בהצלחה!
מקווה שתיהנו איתי,המורה אלי ♥". הלב היה גדול,אדום,מזויף.
אורה ואביב תפסו מקומות טובים בשורה השלישית,כשנכנסו לכיתה זיוה ודן: התאומים לבית ויתקין,שובבים למדי,והחברים הכי טובים של אורה ואביב. הם היו חבורה. קראו לה אזד"א (מן הסתם).
"היי!" אמרה זיוה וחייכה לעברם.
"לא התראינו המון זמן!" אמר דן. "אתם נראים נורא. מה קרה?"
"אבא שלנו התעלף אתמול," מלמל אביב.
"מה?!" הזדעזעה זיוה. "למה?"
"איזה בית-ספר שאמרו לנו להירשם אליו."
זיוה ודן הביטו זה בזה בהשתאות.
"למה המבט?" שאל אביב בסקרנות.
"בית הספר הזה..קוראים לו במקרה שאקלבוט?" שאל דן.
"אין לנו מושג."
"כי בית-הספר הזה..גם רוצים שאנחנו נלך אליו.שמעתי פעם את אבא שלכם מדבר על זה עם אימא שלנו,והוא אמר שהוא שונא קארמות.כנראה אח שלו או משהו כזה הוא קארמה."
"הוא מה?" השתנקה אורה.
"קארמה.ככה קוראים לתלמידים שיש להם כוחות שדרושים כדי להגיע לשם." אמרה דן. "זה כבוד מאוד גדול," הוסיף."בשאקלבוט לומדים את יסודות האמנות הרוניטית."
"ברור.." מלמלה אורה.
"זה כל הדברים האלה..לדוגמה: אפשר להזיז דברים בעזרת הידיים באוויר.או," אמרה זיוה," דיבור עם יצורי פלא. וגם רוניטיות היצירה,שזה,כמו בעולם הזה,ציור. ויש דרמה.. זה מוזר. נראה לי הם לקחו את זה מפה.. או ההפך.. וגם צמחות. שם מוזר. לומדים את יסודות הצמחים,וגילוי עתידות."
"איזה מגניב! מה,מצטרפים לשם בגיל 8?"
"כן."
"מעניין אם גם לי תצטרף? זה יהיה ממש אדיר!"
"אהה,ושכחתי,יש שיעורי העשרה,כמו: הפיכה לחיות,או.. יסודות המים והאש,וגם הרכבה ובנייה……"
באותו רגע נשמע רעש מחריש-אוזניים.הם הביטו מהחלון אל המדשאות הרחבות והירוקות.
בחוץ הופיע אוטובוס אדום ומבריק. הוא כמעט דרס ילד משכבת ו'.היה אפשר לשמוע את צעקותיו עד לכאן.
"…חתיכת-!"
דן,זיוה ואביב התבוננו בילד מ-ו',אבל אורה,לעומתם,הביטה על חזית האוטובוס.
"תראו מה כתוב עליו."
הם הרימו את מבטם מיד. עם האוטובוס הגדול,האדום,באותיות כתומות מנצנצות,היה כתוב:

"ש א ק ל ב ו ט."