כל אחד והשריטה שלו.. פרק 2

נירה פלטה זעקה וקפצה אל הטלפון. היא סיימה לחייג את המספר של "מגן דוד אדום".
"שלום,מדברים מד"א. איך אפשר לעזור?"
"בעלי החוויר מאוד אחרי שיחה עם איש זר,ו..ו.." נירה כבר לא יכלה לדבר מרוב דאגה. "התעלף." אמרה בדרמטיות.
"אל תדאגי,אנחנו באים! מה שם הרחוב,ואיזה מספר?"
היא מסרה להם.
"אין בעיה."
נירה הניחה את השפופרת על כנה בתנועה חדה,ובקושי הספיקה לפלוט 3 אנקות קצרות, כשלפתע צצו מאחורי הקיר הצדדי 3 פרצופים, 2 חומים למדי ואחד לבן מסנוור,וכולם נראו מודאגים.
"אימא? מה קרה?" שאלה אורה והתקרבה אליה בדאגה.
"למה את בוכה?" שאל אביב."מי צעק?"
ואולם,לי לא הרבתה בדיבורים וחיבקה את אמה חיבוק גדול שהיה בטח נעים במיוחד,אלמלא היה המצב חמור כ"כ.
"אבא שלכם ואני דיברנו,סתם, על הא ודא, כשפתאום נשמע צלצול בדלת. אביכם מיהר לפתוח. עמד שם איש בחליפה שחורה. הם דיברו קצת. מה שהצלחתי לקלוט משיחתם סיפק לי את הצורך לשאול על מה הם דיברו. אבל לפני שהספקתי להוציא מילה-הוא התעלף." אמרה שוב באותו קול דרמטי.
לי פרצה בבכי ורצה לחדרה; אורה הצמידה את ידה אל פיה; נירה הביטה בחוסר-סבלנות על הדלת; אבל אביב,לעומת זאת,נראה קצת מודאג,אבל הביט בפניה חסרי הסבלנות של אמו ואמר:
"אימא,איזה מילים הצלחת לשמוע משיחתם?"
"זה מה שמעניין אותך עכשיו?!" אורה לא יכלה להתאפק. היא רצה לכיוון הדלת הפתוחה של חדר הקריאה, התנפלה על הפוף הוורוד הגדול והתחילה לפרוץ בבכי מר.
נירה,לעומת זאת,נרתעה קצת לאחור בספה בעקבות השאלה המוזרה,אבל הבליגה על כך.
"טוב,למען האמת,שמעתי מילים כמו 'בית-הספר' ו'הם ילכו ללמוד איפה שאני ארצה',וגם,טוב זה היה הכי מוזר:' אבל יש להם יכולות מדהימות! מדוע אתה לא רוצה שהם יישלחו לשם?' "
נירה הביטה בפניו המבולבלים של אביב,ואז אמרה:
"זה גם הפרצוף שאני עשיתי כששמעתי את זה. אולי,כשהם יעירו אותו,הוא בטח ירצה מאוד לספר לנו על מה הם דיברו."

כעבור שעה, אחרי שמד"א באו ולקחו את שון (למרות מחאתה של נירה) והסבירו לה שהוא סובל מהלם וקוצר נשימה ושהם חייבים לטפל בו,נירה והילדים סוף-סוף הלכו לישון.
אורה,לי ונירה נרדמו מיד,אבל אביב המשיך להרהר במיטה:
" 'בית ספר' .. זה אומר שהוא כנראה נציג מבית-ספר מסוים והוא רוצה שנלך אליו.."
" אבל מה הבעיה עם בית-הספר שלנו? הוא בעיר שלנו והכל.."
"אולי סתם חסרים להם תלמידים?"
"רגע.. מה עם הכוחות שהוא אומר שיש לנו?"
אביב קם מהמיטה. "אולי אני יכול להרים דברים בכוח המחשבה?" לחש.
הוא הסתכל על ספר קטן שהיה מונח על השולחן שעליו היה נוהג להכין את שיעוריו,אבל כעת היה מכוסה בתצלומים,דפי ציור,כמה עטיפות חטיפים ומכונית קטנה.
הוא הסתכל על הספר. מחשבות התחילו לפקוד את מוחו; הוא השתדל לרוקן אותן,שיהיה לו יותר מקום לחשוב.
הוא צמצם את עיניו (עכשיו לא ראה כלום) והתחיל ללחוש:
"תתרומם..תתרומם…תתרומם.."
אבל כלום לא קרה.
הוא ניסה את אותו דבר ברואה ואינו נראה,בפענוח מילים ישנות ובקריאת מחשבות.
הוא הביט על השעון הקטן שעל שולחן-הלילה שלו. השעה הייתה 23:34. הוא לבסוף ויתר על השאיפה לגלות מהם כוחותיו המסתוריים,סידר את הפיג'מה שלו,כיבה את האור הקטן שבקע מתוך מנורה בצורת דרקון, ושקע בשינה טרודה.

באותו זמן,עמדה בחוץ נערה לבושה בחולצה ירוקה ומכנסי ג'ינס משופשפים. היא נראתה כבת חמש-עשרה או שש-עשרה.
היא הסתכלה על הירח המלא בעיניים גדולות.
"הלילה.. בחצות,יתווספו שני ילדים לבית-הספר שאקלבוט, ילדים שישנו את גורלו ללא היכר..
אבל אחת,אחת יוצאת דופן,תישאר עם האנשים הנחותים של עולמנו..הלילה..בחצות..שני..ילדים..ידונו..
למוות."
ובקול צליפה היא נעלמה משם.

המשך יבוא..