כלואה – פרק 3
תודה רבה על התגובות (המעטות ><) בפרק הקודם :)
אשמח לתגובות ולביקורת גם הפעם :)
פרק 3
התבוננתי לכיוונם של מגי וקייל, שמילאו את הבוחן במרץ. לא היה נראה שהם נתקלו בשאלה כזו. כמובן, השומר אמר שכל אחד מקבל בוחן שונה. ועכשיו, עכשיו הבנתי למה החזיקו אותי פה יומיים לפני כולם. כי כשכולנו נלך הביתה, יישאר פה עוד אדם אחד, זה שאני אבחר. קפאתי במקומי. היד שלי עדיין נשארה בצורה שבה אחזתי את העט, למרות שהוא כבר נפל על הרצפה. נזכרתי בגמגומים שקייל פלט שכהשומר עזב את החדר. הוא הזכיר במשפט את סטייסי, את מייק ואת מגי. כנראה שהוא ראה אותם כבר כשהוא בא. קראתי שוב את השאלה, והפעם התמקדתי במשפט:"…מבין האנשים שחולקים אתכם חדר…". ואז נפל האסימון. לא הכניסו את סטייסי ואת מייק לחדר כי כנראה לא רצו שאצביע עליהם מסיבה כלשהי. אבל למה? אני מבינה למה לא רצו להכניס את סטייסי, הרי היא הבת של ראש העיר, הבת המפונקת של ראש העיר, ואיתו לא כדאי להתעסק. אבל למה לא להצביע למייק? החלטתי להעתיק את השאלה, מילה במילה על היד שלי. במילא אין לי תעסוקה בחדר, אז לפחות אנצל את הזמן לפיענוח השאלה הזו. בינתיים רק סימנתי קו לרוחב במקום שבו הייתי אמורה לכתוב את התשובה. ידעתי שאותה השאלה תחזור על עצמה גם בבוחן שאחרי הארוחה. הפכתי את הבוחן, עד שהשומר הודיע ששניים עשר הדקות נגמרו. על גב הבוחן ראיתי שהיה סימן בטוש אדום. כנראה כך השומר ידע שעליו לחלק את הבוחן הזה לי. וכנראה הדקלום הזה על האופן הרנדומלי שבו מחלקים את הבחנים היה עוד כיסוי כדי לא לעורר בי חשד, מה שלמעשה יצא ההפך. המשפט הזה רק גרם לי לדעת בבירור מוחלט שהסימון על המבחן אומר שהוא היה מיועד לי. ככה כנראה השומר ידע שצריך להגיש את הבוחן לי.
השומר אסף מקייל את המבחן, לאחר מכן אסף אותו ממני, ואז עבר גם למגי. "אתם יכולים להתחיל לאכול", אמר השומר בקרירות. קייל ומגי קירבו את המגשים, והתחילו לאכול. הם לא נראו מוטרדים בכלל, להפך. אני הרחקתי מעצמי את המגש, ושיחקתי עם הסכו"ם שהיה מונח על השולחן. לא הייתי רעבה, במיוחד כשאני יודעת שאחרי הארוחה השאלה הזו תופיע שוב. שכנעתי את עצמי לאכול כשנזכרתי שזו הארוחה היחידה ביום. קירבתי באיטיות את המגש, ובחשתי באורז הרך במזלגי. מבעד למחשבות הרבות שבראשי, שמעתי את קולו של קייל: "דווקא האוכל פה לא כזה נורא, זה כמו בקפיטריה בפנימייה,". התנערתי ממחשבותיי והרמתי את ראשי מהצלחת לעברו. פיו היה מלא במחית תפוחי אדמה.
"אתה חושב שהאוכל בקפיטריה בפנימייה טעים? אני מכינה אוכל יותר טוב. " מגי וקייל צחקו, והמשיכו לדבר. לאט לאט הרגשתי שאני מתנתקת מהדו- שיח שלהם, ונכנסת לתוך המחשבות שלי, שהיו ההפך הגמור מהשיחה הקלילה בין שניהם. אני צריכה לבחור מי מהם יישאר כאן. למה לא קייל? הוא החלטי ועומד על שלו. אני חושבת שלו דווקא מתאים יותר להישאר פה, כי הוא חזק יותר, בעיקר מבחינת כוח סיבולת. אבל אני עדיין מרגישה שאני לא יכולה לכתוב את השם שלו. בלעדיו כל הפרויקט יתפרק. אם סטייסי הייתה כאן, אני די בטוחה שהייתי רושמת אותה. מלבד זה שאני לא סובלת אותה, והעובדה שהיא סכסכנית אמיתית, אבא שלה הוא ראש העיר. ואם הוא ראש העיר, הוא ידאג שיוציאו אותה מפה. לא, בעצם, הוא יגרום שיוציאו אותה מפה. אבל סטייסי לא כאן. אף פעם לא חשבתי שאני אייחל כל כך שסטייסי תהיה איתי. השומר פינה את המגשים, והביא לנו בחנים נוספים. מילאתי את כל השאלות, עד שנתקלתי בכותרת המעצבנת, "חברה", וקראתי את השאלה, שחזרה על עצמה פעם נוספת, כצפוי. הפכתי את הדף, והתבוננתי בסימון האדום שמאחוריו. הפכתי אותו בחזרה, ולאחר מכן רשמתי בשאלה "חברה" את השם אמה אדבר, השם שלי.
תגובות (4)
מעניין…
אני כבר רוצה לראות מה קורה בהמשך, אולי לגלות יותר פרטים…
תמשיכי :)
תודה רבה לך!
המשך יעלה ממש בקרוב :)
זה קצת מבלבל כל מה שהולך שם, מצד אחד יש את הפרויקט ומסתמן שהם נמצאים בפנימייה שלהם, מצד שני יש את הקטע שהם כלואים ואת השומרים ואולי שאר המקום גם נטוש כיוון שהם לא נתקלו בעוד אנשים בקפיטריה והכל… לא יודעת, אני לא מצליחה עדיין לגבש דעה על מה שהולך שם, אבל אני מניחה שזה יתבהר בהמשך,
פרק יפה, אני הולכת להמשיך לקרוא :)
תודה רבה :)
ואני ממש מסכימה, זה באמת מטושטש ועדיין לא מכירים את שאר הדמויות, אבל העדפתי להעביר את זה לאט לאט עם הסיפור במקום להסביר את הכל בהקדמה, לדוגמא:" אני אמה, ואני בפרויקט עם עוד ארבעה תלמידים..". רציתי להעביר את התוכן לאט- לאט עם הסיפור, ואני ממש מסכימה איתך שהכל עוד לא ברור, כי אני בעצמי קצת מתקשה עם ההמשך..חח :)