כלואה – פרק 2

תודה רבה לכל מי שהגיב בפרק הקודם ^ ^
מקווה שתיהנו מהפרק :)

פרק 2
פזלתי לכיוון קייל. יכולתי לראות שהוא היה ממש המום למראה המחריד של מגי, שצורחת ומנסה להתנגד לשומר המסתורי, ללא הצלחה. היא נפלה על הרצפה המלוכלכת באפיסת כוחות, כנכנעת לשומר. התקרבתי אל מגי ששכבה על הרצפה, שוכחת שהשומר עדיין נמצא בחדר. הוא סימן לי לא להתקרב, ונרתעתי ממגי, צונחת על המיטה הקשה. איזה סיוט. לצפות בחבר אחר חבר מובל לחדר בדחיפה, ולאחר מכן צונח על הרצפה, חסר אונים. לצפות באותם שותפים לפרויקט, שאיתם אני עובדת וחיה כבר שנה שלמה ומעולם לא ראיתי אותם כל כך חסרי אונים ומסכנים. כל מה שאני רוצה זה רק להתעורר, להתעורר מהסיוט הנורא הזה, ולשכוח שאי פעם כלאו אותי באותו החדר הקטנטן הזה. השומר יצא מהחדר, באדישות מופגזת. איך אדם יכול להיות כל כך אכזרי וקר? לצפות בבני נוער תמימים מוכים, ולא להתנגד, רק לחכות שיאבדו את ההכרה ואז יצאו מהחדר? מה כבר נותנים לו בתמורה למעשים האלו? הבטתי על מגי החלשה והשבירה. הסטתי את מבטי בחזרה למיטה. כל כך רציתי לצרוח אל תוך הכרית, להוציא לתוכה את כל הכאב והתסכול, את כל המראות המזוויעים שראיתי בחדר הנוראי הזה . קייל, שהמשיך להסתכל על מגי בחשש, אמר לי לפתע פתאום:" תיראי, הרגל שלה זזה" התקרבתי למגי, והושטתי לה את ידי, בדיוק כמו שעשיתי לקייל. עיניה הירוקות והמהפנטות נפתחו לאט, היא זזה טיפה ולאחר מכן תפסה תפיסה רפויה מאוד בידי, וקמה, כשרגליה רועדות. הובלתי אותה אל המיטה והיא נשכבה שם. בחדר, מעל המיטה, היה שעון עגול עם מסגרת מעץ. כשהגעתי לפה, השומר אמר לי שהוא לא מכוון, אבל שכשהמחוגים מצביעות על הספרה ארבע, עליי לדפוק בדלת בחוזקה, ומשם השומר יוביל אותי אל הארוחה, אל השאלון שבתחילתה ושבסופה, ולסיום, אל המקלחות. אמנם בגלל שהשעון לא היה מכוון לא יכולתי לדעת את השעה האמיתית בדיוק, אבל הסתמכתי בעיקר על השעות שבהן אני עייפה או רעבה, ובנוסף, זכרתי את מערכת השעות של הפנימייה, כך שהדבר הקל עליי. "עכשיו היה אמור להתקיים שיעור ספורט, שזה שיעור אחד לפני שהולכים לקפיטריה, באחד ורבע בדיוק,סימן שעכשיו ארבעים וחמש דקות לפני אחד בערך", שיננתי לעצמי. בזווית עיני יכולתי לראות את קייל, שישב על צד הכיסא, מסתכל עליי בסקרנות. "מה את עושה?" הוא שאל. "אני מנסה לראות מה השעה בערך לפי המערכת של השיעורים בפנימייה", עניתי. "יש שעון מעל המיטה, את יודעת", הוא החזיר. "קייל, אני פה יומיים לפניך, אם אתה הספקת לקלוט אותו בחמש השעות האחרונות שאתה פה, כנראה שגם אני ראיתי אותו. חוץ מזה, הוא לא מכוון", עניתי. הסתכלתי על מגי, שהתחילה להתעורר מעט, אך למרות זאת, היה נראה שהיא קצת מטושטשת. "מגי," לחשתי לה,"איך את מרגישה?" היא הנהנה בראשה לחיוב, מה שאומר שהיא מרגישה יותר טוב. היה נראה שקייל כבר שכח מהגיטרה ממזמן. העברנו את השעה בהתבוננות, בעיקר על מגי שהיה נראה שהתאוששה. אני העברתי את המבטים ממגי ובחזרה לשעון, שוב ושוב. לפתע, כשהתבוננתי בשעון ראיתי שהשעה הייתה בערך 3 דקות לפני ארבע. דפקתי על הדלת, והשומר פתח אותה, וסימן לי, למגי ולקייל לצאת. הוא הוביל אותנו עד לקפיטריה, הצביע על שולחן שכבר היו בו מגשים עמוסים באוכל, וחילק לנו בחנים כשהוא מדקלם בקול צרוד וקר, כאילו למד את המשפט בעל פה:" כל בוחן שונה, אז אל תחשבו אפילו להעתיק אחד מהשני את התשובות. המבחנים מחולקים בסדר רנדומלי (אקראי). את הבוחן הזה תעשו לפני האוכל, וכשתסיימו- תאכלו, ולאחר הארוחה מחכה לכם בוחן נוסף." כשהוא סיים לחלק את הבחנים, הוא חילק גם עטים, והכריז: "תזכרו, לאחר הבוחן אסור לומר את השאלות לאף אחד. יש לכם 12 דקות בדיוק לסיים. תתחילו.". תפסתי את העט בידי, והתחלתי לקרוא ולענות על שאלות. כל השאלות היו מדעיות, ועניתי על כולן במרץ, מבלי להסס. לפתע, בתחתית המבחן, נתקלתי בשאלה שמעליה הופיעה כותרת:"חברה". קראתי בחשש את השאלה:" אילו הייתם יכולים לבחור, מיהו האדם שמבין האנשים שחולקים איתכם חדר הייתם רוצים להחזיר הביתה אחרון?". העט נשמט מידי ונפל על הרצפה.