"ככה זה מרגיש" – פרק 9 'ידיד טוב'

פתחתי את עיניי לאט, פיהקתי והתמתחתי. הסתכלתי אל עבר גופי וראיתי שיד אחת של אוסטין מחבקת אותי. הסתובבתי אליו באיטיות, וגיליתי שהשמיכה שלי כבר לא עליו, אלא עליי. "אידיוט" סיננתי בכעס אך בחיוך קטן, יצאתי מתוך השק שינה באיטיות, והנחתי עליו את השמיכה. שנאתי את העובדה שכל הלילה הוא קפא בזמן שאני הייתי מחוממת.
יצאתי מתוך האוהל והתמתחתי פעם נוספת, הבטתי בשעון שלי. השעה הייתה שבע וחצי בבוקר. "מוקדם" לחשתי לעצמי ופיהקתי. הוצאתי מהתיק שלי בקבוק מים ושתיתי, התלבטתי אם להעיר את אוסטין או לא, כי צריך להתחיל ללכת ולחפש את הקבוצה שאתמול נטשה אותנו.
התקרבתי אל האוהל, ואז התרחקתי.. ככה שוב ושוב. "אני ער זה בסדר" שמעתי את הקול העמוק של אוסטין, והתכופפתי אל עבר האוהל. "הו" גיחכתי. הוא התמתח. "אני ער מאז שקראת לי אידיוט" הוא הוסיף בחיוך אליי. אוסטין יצא מהאוהל, והתחיל לפרק אותו. הוא הניח את הכול בתיק שלו, ונעמד במקום עם תיקו עליו. "הולכים?" הוא שאל כשבהיתי בו. "הו, כן" חייכתי והתחלנו לצעוד. הפעם נזהרנו שלא נדרוך על חוטים או מכשולים אחרים בדרך.
"אז, מה הולכים להגיד למורים?" שאלתי כשאני ממשיכה לצעוד. "הולכים להגיד להם בדיוק מה שקרה" הוא אמר ואני הנהנתי. הוצאתי את המפה וחיפשתי בה את המקום המחנה הקבוע שלנו מלכתחילה.
"אז, מה את רוצה ליום ההולדת?" הוא שאל וחיוך עלה על פניי. "אתה לא צריך לקנות לי כלום" הסתכלתי עליו. "אני כבר אחשוב על משהו" אוסטין פנה אליי בחיוך, כשהבין שאני לא הולכת להגיד לו.
המשכנו לצעוד בינתיים עד שמצאנו אותו, כול התלמידים, כולל כיתות ט' ישבו על הדשא, והמורים עמדו ודיברו. "הינה הם!" אשלי צעקה והצביעה עליי ועל אוסטין, שיצאנו מתוך היער והתקדמנו אליהם, כולם קמו ורצו אלינו. "את יודעת איך כולם דאגו?! מה נראה לכם שהחלטתם לעזוב את הקבוצה שלכם?" אשלי שאלה כשהתקדמה אלינו בריצה ואני ואוסטין הסתכלנו אחד על השנייה. "מה?!" אמרנו יחד.
"הקבוצה שלכם כבר סיפרה לנו שעזבתם אותם והמשכתם לבד אוסטין ושאנל" הרכזת הראשית אמרה והתקרבה אלינו. "מה לעזאזל?! הם עזבו אותנו!" אוסטין צעק בכעס. "שקט" היא אמרה במהירות, ועצרה אותנו מלהגיד עוד משהו בנושא. "אני מאוד מאוכזבת ממכם, במיוחד ממך שאנל" היא פנתה אליי הפעם ואני עדיין הייתי בשוק ובכעס. "אבל, את לא מבינה, אנחנו – "
"מספיק! שניכם עולים על מונית הביתה, הטיול בשבילכם נגמר" היא אמרה ואני פתחתי את עיניי. "אבל! –"
"אמרתי מספיק! לכו לקחת את הדברים שלכם! המונית תהייה פה בעוד כמה דקות" היא אמרה והסתובבה אשלי עמדה מולי ושילבה ידיים. סיפרתי לה את כל אמת הסיפור בזמן שלקחתי את המזוודה שלי, והיא נשארה עם פה פתוח. "הבני זונות האלה!" היא אמרה בשוק, "את חייבת להגיד לה"
"היא ממילא לא רוצה לשמוע כלום, לא נורא" הרמתי כתפיים וראיתי את אוסטין מתקרב אלינו מרחוק.
"המונית פה" הוא אמר ואני הנהנתי לעברו. "ממתי אתם מדברים ולא צועקים אחד על השנייה?" היא שאלה מצביעה על שנינו. אני ואוסטין רק חייכנו אחד אל השנייה כתשובה.
"טוב זה לא כזה גרוע, עכשיו את יכולה ללכת הביתה ולחשוב על איך להיפטר מההורים שלך לקראת יום ההולדת שלך" היא אמרה מחייכת אליי, כשהתקדמנו אל המונית. "לא…" גיחכתי אליה, ואוסטין לקח ממני את התיק והמזוודה והכניס לתא המטען. "כבר חשבתי על הכול! תחשבי על רעיון להיפטר מהם, ואני כבר אדאג לאנשים ולמסיבה, גם צריך לארגן את הבית שלך" היא אמרה שנייה לפניי שנכנסתי אל תוך המונית ואני חייכתי אליה. "אני אחשוב על זה" אמרתי והיא חייכה בהתרגשות והסתובבה בחזרה אל כולם.
"שאנל!" קול עצר אותי מלהיכנס למונית, ונעמדתי לידה. לוגן רץ אליי מרחוק. "שמעתי מה קרה.. את בסדר?" הוא אמר ואני הבטתי בו במבט מבולבל. "אתה לא הולך לכעוס על כל מה שהקבוצה שלנו אמרה?"
"על מה יש לי לכעוס? אני בטוח שהם שיקרו" הוא הוסיף והתקרב אליי בחיוך. חייכתי אליו ונתתי לו נשיקה בלחי. "הו, מה את רוצה ליום ההולדת?" הוא שאל ואני גיחכתי, "כלום" עניתי בחיוך והוא הניח את ידיו על פניי.
"את בטוח רוצה משהו.. ואני כבר אגלה מה זה" הוא חייך ונתן לי נשיקה על השפתיים, לפני שהסתובב ורץ ריצה קלה בחזרה אל כולם. הסתובבתי אל עבר המונית בחזרה וראיתי את אוסטין מסתכל עליי, "מה?" שאלתי והוא הרים כתפיים.
אוסטין התיישב לידי מהצד השני כשנכנסנו למונית, והיא התחילה לנסוע. אמרנו לנהג את הכתובות שלנו.
"אני מוזמן?" הוא שאל וחייך אליי. "ברור" עניתי כתשובה וחייכתי אליו בחזרה. כל הנסיעה אני ואוסטין דיברנו והוא הצחיק אותי כמעט כל הזמן. זה הרגיש מוזר שאנחנו צוחקים ולא צועקים, רק שלא נהרוס את זה.
"אז.." חייכתי אליו כשהוא הוציא את המזוודות שלי מתא המטען, וסחב לי אותן עד דלת הבית. "ביי" חייכתי חיוך קטן. "ביי" הוא אמר ונתן לי נשיקה על הלחי בחיוך והסתובב. צפיתי בו כשהוא נכנס למונית, עד שנסעה.
נכנסתי לבית, וראיתי את סבתא רוס מסתכלת עליי בהפתעה. "שאנל מותק? מה את עושה פה?" היא שאלה והתקרבה אליי, נותנת לי חיבוק. "היי סבתא, סיפור ארוך" גיחכתי וסיפרתי לה את כל מה שקרה בטיול הקצרצר.
"אני רואה שאת והבחור הזה התקרבתם" היא חייכה אליי בזמן שהתקרבה אל עבר המטבח והחלה להכין לי ארוחת בוקר. "הוא דווקא התברר להיות ידיד טוב" אמרתי וחייכתי לעצמי, נזכרת בשיחות שלנו.
"היי סבתא..?" שאלתי והיא הרימה את ראשה אליי. "כן מותק?"
"את יודעת ששבוע הבא אני אהיה בת שש עשרה.. ואשלי לא מפסיקה לחפור לי שאבא ואמא צריכ – "
"אל תדאגי מותק אנחנו לא נהיה פה ביום ההולדת שלך, אני אחשוב על משהו" היא הוסיפה בחיוך ואני הנהנתי.
"הו, מה את רוצה ליום ההולדת שלך?" היא שאלה ואני צחקתי בקול רם. "מה מצחיק כל כך חומד?"
"כלום, פשוט.. כל היום אנשים שואלים אותי את זה והאמת, אין לי מושג מה אני רוצה.." הרמתי כתפיים ועליתי למעלה לעשות מקלחת ארוכה ונעימה, עד שהאוכל של סבתא יהיה מוכן.
היומיים הבאים עברו בשעמום. חוץ מהזמן שדיברתי בהם עם אוסטין בפלאפון, שגרם לי לצחוק כל פעם, וניסה להכריח אותי להגיד לו מה אני רוצה ליום ההולדת.
קפצתי מהמיטה בחיוך, והתרגשתי מהעובדה שבעוד שלושה ימים אני אהיה בת שש עשרה.
נזכרתי בנוסף שאשלי, לוגן וכולם אמורים לחזור בעוד שעה בערך, בשעה שמונה בערב.
הוצאתי מעליי את השמלה הקטנטנה והפרחונית שלי, ונכנסתי למקלחת. עמדתי מעל זרם המים החמים, והעברתי יד בראשי. ליבי פעם בחוזקה כששקעתי במחשבות על לוגן, ועל המשפט שלו בטיול.
'אני מקווה שנמשיך מתי שהוא את מה שהתחלנו אצלי באותו ערב' הדהד בראשי. אני לא בטוחה שאני מוכנה.. ל.. סקס. עדיין לא. אני קטנה מידיי.
כשסיימתי לחרוץ את גופי בערך אחרי חצי שעה, יצאתי מהמקלחת ועטפתי סביבי מגבת, נכנסתי אל תוך חדרי וקפצתי בבהלה.
"או, מצטער" אוסטין שישב על מיטתי נעמד מיד בחיוך מתנצל. "מה אתה עושה פה?" שאלתי בהפתעה.
"אמא שלך הכניסה אותי, ואמרה לי לעלות אלייך.." הוא אמר והעביר יד בשיערו השחור. "אוקיי.. רגע אמא שלי? איפה סבתא שלי?" שאלתי והתקדמתי אל עבר הארון שלי, מוציאה ממנו חולצת טי שירט אפורה ושורט ורוד. "נראה לי שראיתי אותה נכנסת למכונית עם אבא שלך" הוא אמר ואני הנהנתי בהבנה.
"אמ.. אתה יכול..?" שאלתי בגיחוך ונופפתי בבגדים שהיו בידי.
"אה כן, אני אהיה בחוץ" הוא חייך והתקדם אל עבר הדלת. "רגליים נחמדות קאפקייק" הוא חייך אליי לפני שיצא וסגר את הדלת אחריו. 'הוא לא ישתנה בחיים..' חשבתי לעצמי בגיחוך, והתחלתי להתלבש.
"תיכנס" אמרתי והדלת נפתחה במהירות, אוסטין נכנס וסגר את הדלת אחריו. זרקתי את שיערי לתוך קוקס מבולגן, והתיישבתי על המיטה בישיבה מזרחית. "בוא" סימנתי לו לשבת לידי ופתחתי את הלפטופ שלי.
"פתאום לא אכפת לך שנהיה קרובים?" הוא חייך והתיישב, מניח את ראשו על אחת הכריות שלי. "זה היה לפני שהבנתי שאתה יכול להיות ידיד טוב ולא חופר חרמן" אמרתי מקלידה כמה דברים בלפטופ וראיתי את המבט שלו מהצד. "סליחה, התכוונתי ל – "
"זה בסדר" הוא הוסיף וצחק. "וזו הפעם הראשונה שאני שומעת את הצחוק האמיתי שלך" החזרתי לו על אותו לילה. הוא רק חייך כתגובה ולקח ממני את הלפטופ. "בוא נראה מה לקאפקייק יש במחשב" הוא אמר והתחיל לחטט בתמונות. הוא עצר על תמונה שלי ושל זואי ביחד, במסיבה. "זה היה ב..?" הוא שאל ואני הנהנתי. הוא המשיך להעביר ונעצר על תמונה שלי צוחקת, שאשלי תפסה לפני כחודש. "וברגע זה מצאתי את התמונה האהובה עליי ביותר" הוא חייך אליי ואני הרכנתי את ראשי במבוכה. "אוקיי תדפדף" גיחכתי כשהוא בהה בתמונה, והמשיך לדפדף, הוא נעצר על תמונה של סבתא רוס וסבא ג'ק זכרונו לברכה. חייכתי אל עבר התמונה.
"סבא שלך?" הוא שאל ואני הנהנתי בחיוך אל עבר התמונה. "אתה יודע.. סבתא שלי מספרת לי את הסיפור על איך היא נפגשה עם סבא, והוא נשמע כל כך דומה לך.. בהתנהגות וגם ביופי" אמרתי עדיין מסתכלת על עבר התמונה, ואז הבנתי מה אמרתי. פניי האדימו. "אוו, את חושבת שאני יפה?" הוא שאל בציניות בחיוך אליי ואני נתתי לו מכה בכתף. "אל תהרוס את זה!" הרמתי את הקול בצחקוק.
"לא הורס" הוא אמר והמשיך לדפדף בין התמונות. הוא נעצר על כמה תמונות שציירתי. "וואו" הוא התפעל והתרשם. "זה מדהים, את צריכה לעשות תערוכה לציורים שלך" הוא אמר ואני הרמתי כתף אחת. "אני לא יודעת.. " מלמלתי. "למה לא?"
"אני לא בטוחה שזה כזה טוב.. חוץ מזה אין לי את החומרים המתאימים ואני צריכה לפתח את זה טיפה יותר" אמרתי נאנחת ואוסטין הנהן והסתכל אל עבר נקודה מסוימת, כאילו חושב על משהו.
ככה העברנו את הערב ואוסטין לא הפסיק לצחוק על התמונות שלי כשהייתי קטנה. "תפסיק! זה לא כזה גרוע!" נאנחתי כשהבטתי בתמונה שהייתי כבת שש, הייתה לי כרס גדולה ותסרוקת השיער שלי הייתה נוראית. "זה גרוע מאוד" הוא אמר בחיוך נהנה.
"חכה כשאני אראה תמונות שלך" אמרתי ושילבתי את ידיי. "תמיד הייתי ותמיד אהיה חתיך" אוסטין אמר וחיוך חיוך מרשים.
"אוי אתה – " השיר של ברונו מארס צלצל מתוך האייפון שלי שהונח על שולחן הכתיבה שלי, קמתי ממקומי ועניתי. "היי לו" חייכתי לקולו של לוגן מהקו השני. "עכשיו?" שאלתי והסתכלתי על אוסטין, שהסתכל עליי בחזרה ונאנח. הוא הניח את המחשב על המיטה שלי וקם ממנה. אוסטין הנהן לעברי ונתן לי נשיקה על המצח, מבין שזהו לוגן על הקו. "אמ.. לא לא הכול בסדר" אמרתי נאנחת כשראיתי את אוסטין יוצא מהחדר ומחייך לעברי. "כן, אתה יכול לבוא" אמרתי לבסוף והתיישבתי בחזרה על המיטה, בוהה בתמונה שלי המסתכלת בחזרה אליי דרך הלפטופ.