"ככה זה מרגיש" – פרק 4:'אידיוט'

אוון ואשלי עמדו בתור לקניית הכרטיסים, ואני ואוסטין מאחוריהם. "ידעתי שתבואי, זה היה קל מידיי" הוא אמר מרוצה מעצמו.
"באתי בשביל אשלי" אמרתי לא מסתכלת עליו. "איך שאת רוצה" הוא אמר ממשיך לחייך.
"הינה" אשלי אמרה מסתובבת חזרה אלינו, ומוסרת לכל אחד מאיתנו כרטיס לסרט.
"מה אתכם?" שאלתי והם הסתכלו אחד על השנייה. "החלטנו בסוף ללכת למסעדה ביחד, קצת זמן לשנינו" היא אמרה והעיניים שלי נפתחו לרווחה. העברתי מבט אל אוסטין, שחיוך גדול נפרש על פניו, והחזרתי אל אשלי. "אפשר אותך שניה?" אמרתי עם חיוך מזויף על פניי, ומשכתי אותה לצד.
"אני לא מאמינה עלייך!" אמרתי בכעס. "מה? חשבתי שזה טוב שאת ואוסטין תסתדרו יותר ביניכם" היא אמרה ואני לא שיניתי את ההבעה הכועסת שלי. "את יודעת שאני לא סובלת אותו. חוץ מזה, אני באתי בשבילך ואת הולכת?"
"אני אפצה אותך, מבטיחה! אבל את גם צריכה את זה לעצמך, אם את עוברת לידו בביה"ס, לפחות לא תסתכלי עליו במבטי רצח" היא אמרה ואני נאנחתי. יש בזה משהו.
שתקתי, והזזתי את ראשי הצידה, מסתכלת לכיוון אוסטין ואוון. אוסטין חייך חיוך ממזרי ונופף לי. גלגלתי עיניים, והחזרתי את המבט שלי אל אשלי.
"את חייבת לי" אמרתי לאחר כמה שניות, מתקדמת אל הבנים, ואשלי מאחוריי, מדלגת מאושר.
"אז, הולכים?" אוון שאל את אשלי, והניח את ידו על מותנה.
"כן" היא חייכה והם הלכו כשהם מנופפים לשלום. "אני מניחה שזה רק אני ואתה" אמרתי נאנחת, מתקדמת לדוכן המזון. "אני מזהיר מראש, בנות נוטות לקפוץ עליי בסרטי אימה, אז.." הוא אמר מרים כתפיים. "זה לא יקרה." אמרתי מסובבת את ראשי חזרה אל המוכר בדוכן כשהלב שלי פועם בחוזקה. אני יודעת שאני הילדה הכי פחדנית שיש.
"פופקורן גדול ושני בקבוקי קולה" אוסטין אמר לפני שהספקתי לדבר, הוציאי שטר מהארנק שלו ומסר למוכר. "אני יכולה לקנות לעצמי" אמרתי והוא הרים כתפיים שוב בחיוך.
נכנסנו לאולם, וישבנו במקומות שלנו. בינתיים היו פרסומות.
"אז" אוסטין אמר והניח את הקולה שלו ברצפה. "את יודעת שיש שבוע הבא את טיול המחנאות של כיתות ט', וכיתות י"ב וי' מדריכים אותם.." הוא דיבר ואני אכלתי את הפופקורן. "נו ו..?" אמרתי מסתכלת עליו, והוא רק חייך.
"לא" אמרתי ישר עם פה פתוח בפופקורן. "כן" הוא חייך בממזריות. לעסתי בלעתי את הפופקורן. "לא!!" הפעם צעקתי והוא צחק. "את תקועה איתי."
"אני לא מאמינה שבחרת בי! אני לא מתכוונת להדריך איתך!" אמרתי ושילבתי ידיים בכעס. "טוב, חבל, כי הזוגות כבר קבועים" הוא המשיך לחייך. "אידיוט" אמרתי ממשיכה להסתכל על המסך עם הפרסומות. אוסטין לקח ממני את הפופקורן ואכל בהנאה. "מה הבעיה שלך.." לחשתי לעצמי, אך ראיתי את פניו מהצד מסתובבת אליי לכמה שניות, והבנתי שהוא שמע אותי.
לאחר דקה או שתיים, הסרט התחיל והאורות נכבו. היה כל כך קר בתוך האולם. למה לעזאזל הם מקפיאים אותו כל פעם?! התכרבלתי בתוך הקרדיגן שלי ולקחתי חופן של פופקורן בידי מהדלי שהיה על אוסטין.
"את יודעת, כל מה שאת צריכה לעשות זה לבקש" הוא אמר מסתכל עליי, ומרים את ידיו, כדיי שהוא יחבק ויחמם אותי. הסתכלתי עליו לכמה שניות, והחזרתי את המבט שלי חזרה אל הסרט.
"את כל כך מעצבנת לפעמים" הוא לחש והניח את דלי הפופקורן על הרצפה. לאחר כמה שניות הרגשתי זוג ידיים חמימות וגדולות עוטפות את כולי. הוא הסתכל עליי ואני עליו, מצפה ממני להגיד תודה. "לא" אמרתי מסתכלת חזרה אל המסך, לא ביקשתי ממנו לחבק אותי. הוא צחק, וזה גרם לו יותר להתקרב אליי ולהשאיר אותי מחוממת. נשמע רעש מפחיד באולם והסרט רק נהייה יותר ויותר מלחיץ. מתוך רפלקס החזקתי חזק את ידיו של אוסטין שעטפו אותי ועצמתי עיניים.

"אמרתי לך" הוא אמר כשיצאנו מהאולם, ונעמדנו ברחוב. "מה?" שאלתי.
"מחצת לי את הידיים" הוא אמר מצחקק ואני האדמתי. "מצטערת" אמרתי מיד בחיוך, ולאחר כמה שניות הבנתי מה אמרתי.
"מה? שאנל מצטערת?" הוא אמר בפרצוף מופתע וציני, ואני לא הצלחתי להפסיק את החיוך שהיה מרוח לי על הפנים. "אל תתלהב" התחלתי ללכת מהר, והוא הגביר את הקצב והמשיך ללכת לידי.
"את יודעת, בפעם הראשונה חשבתי שאת ביישנית.. לא ככה" הוא אמר מסתכל עליי. "איך ככה?" שאלתי מבלי להסתכל עליו חזרה.
"לא יודע, ככה" הוא ענה, ונוצרה שתיקה לכמה שניות. נעצרנו בחניה. "אז.. לוקחים אוטובוס או שיש לך מכונית?" אמרתי והוא חייך מתקדם קדימה ועוצר. הלכתי אחריו והוא נעצר ועמד ליד מכונית מזדה שחורה ומבריקה. "וואו, ואני חשבתי שיש לך איזה אופנוע שישלים את הלוק שלך" סיננתי מבין שיניי והוא צחק.
"נעמדתי ליד המכונית הזאת כי היא יפה ורציתי לראות את התגובה שלך" הוא אמר ואני הבטתי בו מבולבלת. "זה שלי" הוא התקדם אל מעבר למכונית, ולידו עמד אופנוע שחור וגדול, עם קסדה תלויה על המושב. "מצחיק מאוד" מלמלתי מגלגלת עיניים, וניסיתי להסתיר את ההבעה המפוחדת שלי. אין סיכוי בעולם שאני עולה על זה.
"אל תדאגי, רק תחבקי אותי" הוא אמר מתיישב על האופנוע, כשראה את ההבעה על פניי. לאחר דקה נכנעתי, והתיישבתי מאחוריו, כשאני מניחה את הידיים שלי בעדינות סביבו, הוא נתן לי את הקסדה וחבשתי אותה.
אוסטין התניע את האופנוע והתחיל לנסוע במהירות עצומה. החזקתי אותו חזק בעיניים עצומות, כמעט וריסקתי לו את הצלעות.
כשהאופנוע עצר, פתחתי את העיניים לאט וראיתי שהוא עצר ברמזור אדום. "אה כן," הוא אמר עם חצי ראש מסובב אליי. "איפה את גרה?" הוא שאל. "שלושה רחובות מפה ישר, ואז ימינה" אמרתי והוא הנהן, ונסע כשהתחלף לירוק. עצמתי את העיניים בחוזקה.
"אוקי, אז, את יכולה לשחרר" הוא אמר לאחר כמה דקות מצחקק. פתחתי את העיניים לאט וראיתי את הבית שלי מולי. ירדתי במהירות מהאופנוע ומסרתי לאוסטין את הקסדה חזרה. נתתי לו מכה בכתף והסתכלתי עליו בזעם. "אאוץ'!" הוא צווח. "זה על שכמעט גרמת לי להתקף לב" רטנתי בכעס והסתובבתי. "עשיתי את זה בכוונה" הוא צעק כשהייתי עם הגב אליו, מתקרבת לדלת הבית שלי. "אתה אידיוט!" צעקתי לו בחזרה לפני שנכנסתי הביתה, וטרקתי את הדלת אחריי. נעצרתי לכמה שניות ליד הדלת, ולא הצלחתי להשתלט שוב פעם, על החיוך שהיה מרוח על פניי. "אני שונאת אותו" לחשתי לעצמי בגיחוך כשהבנתי למה הגביר את המהירות.
"את מי מותק?" שמעתי את קולה של סבתא שהקפיץ אותי. "את.. את אף אחד" סיננתי במהירות ממהרת למדרגות, ועולה לחדר שלי.
"הינה את!" אליס אמרה בכעס, ועמדה בסוף קצה המדרגות למעלה. "כן?" שאלתי ממשיכה לעלות.
"תעצרי שם! רציתי שסבתא תמשיך לספר לי את ההמשך, אבל היא אמרה שהיא מספרת לשתינו ביחד. אז תרדי חזרה למטה מיד!" היא כמעט וצעקה בכעס, ואני הסתכלתי עליה מפוחדת והסתובבתי חזרה.
"אליס" סבתא צחקקה. "מצטערת, פשוט אני רוצה לדעת את ההמשך" היא קפצה במקום.
"אני מבינה" היא חייכה והתיישבה על הכורסא האהובה על אבא, וסימנה לנו לשבת מולה על הספה.
"איפה הייתי?" היא הסתכלה למעלה מנסה להיזכר. "היית בקטע שנתת לסאם נשיקה בלחי." אליס אמרה במהירות, מחכה בקוצר רוח להמשך. גיחכתי, וסבתא רוס חייכה אליה. "נכון, אז בדיוק הסתובבתי וחיפשתי את חדר המזכירות. כשמצאתי אותו….."

רוס נכנסה לחדר המזכירות, שבתוכו היו עוד שני חדרים. חדר מסמכים ותיקים אישיים של תלמידי בית הספר וחדר מנהל. רוס התקרבה אל המזכירה בחיוך, ונעצרה בבהלה כששמעה את הצעקות של המנהל מחדרו.
"אל תיבהלי חמודה, ככה זה כל יום.. מכירה את ג'ק ג'ונס? זה הוא שם שגורם למנהל לצעוק ככה" היא אמרה מרגיעה את רוס, שרק הנהנה בהבנה. 'זה בטח הבחור מהאוטובוס' היא חשבה לעצמה.
"אז מתוקה, את בטח רוסמרי וילסון" היא חייכה והחזיקה דף בידה. "כן, זו אני" רוס אמרה בחיוך.
"תחזור הנה!" צעקה נשמעה שגרמה לרוס להרים את ראשה לכיוון חדר המנהל. ג'ק יצא משם בכעס וטרק את הדלת בחוזקה שגרמה לרוס לקפוץ.
"צריך נס בשביל לשנות אותו" המזכירה לחשה לעצמה מנידה את ראשה. "קחי מתוקה, זו המערכת שלך" היא מסרה לרוס את הדף. רוס לקחה אותו ויצאה מהחדר, לא לפניי שהיא מנופפת לשלום למזכירה. "בהצלחה" המזכירה צעקה שניה לפני שרוס יצאה.
רוס עלתה למעלה, וכשמצאת את דלת הכיתה, נשמה עמוק ותקתקה עליו. "כן?" נשמע קול גברי.
רוס פתחה את הדלת ונכנסה לאט לכיתה, כולם בהו בה בגיחוך. "איזה נימוס, תקתקת בדלת" המורה אמר וחייך אליה. רוס מסרה למורה את הפתק הנוסף שהמזכירה הביאה לה. "זאת רוסמרי וילסון כולם, היא תלמד איתנו בכיתה מהיום" הוא אמר והניח את הפתק בשולחנו. "רק רוס, מר.. " היא אמרה מסתכלת על שמו בשולחן. "רוק" היא הוסיפה. "רק מייקל, רוס" הוא אמר והיא חייכה. צחקוקים נשמעו בכיתה, היא בפעם הראשונה הסתכלה לעבר הכיתה וראתה בסוף השורה, שהחבורה שהייתה על האוטובוס נמצאת באותה כיתה איתה. רוס נשמה עמוק והתקדמה בין השורות של התלמידים בכיסאות, וישבה במקום פנוי לקראת הסוף.
"תראו מי פה" ליסה וקייט הסתובבו אליה בחיוך. היא לא ענתה והוציאה מחברת מהתיק. "היי בייב" דן קרא לה בצחקוק. כשהיא הרימה את ראשה אליו הוא אמר, "נמשיך את מה שהתחלנו היום אחר כך?" הוא קרץ לה והיא הרכינה את ראשה. "ליסה, קייט ודן. חזרה אליי" מייקל המורה אמר, והתחיל לכתוב כמה דברים על הלוח.
הדלת נפתחה ברעש עצום, ומתוכה ג'ק נכנס והתיישב במקום שלו בהתחלה.
"החלטת להצטרף אלינו סופסוף?" מייקל שאל לעברו והוא התעלם ממנו. "אוקיי, בואו נמשיך" הוא פנה בחזרה לכיתה.
לרוס לא היה קל בבית הספר הזה. היו לפעמים מותחים אותה ושמים לה תולעים או חומר דביק בלוקר, מפילים לה את הספרים וכשהיו עבודות קבוצתיות אף פעם לא שיתפו אותם והיא הצטרכה לעשות אותם לבד. אבל, זה לא עצר אותה מלקבל את הציונים הכי גבוהים בשכבה, בכל מקצוע אפשרי, אפילו בספורט הצטיינה, למרות שהיא לא מחבבת את המקצוע הזה. סאם היה יושב לידה מידיי יום בקפיטריה והיה עוזר לה לעבור את היום בצחקוקים וחיוכים.
"האפיפיור" רוס ענתה על השאלה של גברת מידלטון, המורה להיסטוריה. "יפה מאוד רוס" היא חייכה אליה וכתבה על הלוח. הנערים והנערות בכיתה סביבה צחקקו והסתכלו עליה, אבל היא התרגלה לזה כבר. הצלצול קטע את הכתיבה של המורה, "עמוד 63 בספר שיעורי בית!" היא אמרה מהר לפני שכל הכיתה יצאה בריצה מחוץ לכיתה, ממהרים הביתה.
רוס אספה את הדברים שלה לאט ובעדינות, הניחה את תיקה על הגב והתקדמה אל דלת הכיתה.
"רוס מתוקה, חכי" המורה עצרה אותה, רוס הסתובבה והתקדמה אליה. "כן גברת מידלטון?" היא שאלה במתיקות. "את מכירה את ג'ק ג'ונס נכון?" היא שאלה ורוס הנהנה כתשובה. "ג'ק נכשל בשלושה מקצועות חשובים, מתמטיקה, כימיה ו.. היסטוריה" היא הוסיפה ונאנחה, מחזיקה מספר דפים ביד. "אוקיי.." רוס המשיכה את המילה, מחכה שגברת מידלטון תמשיך את דבריה. "צוות המורים ישמח מאוד אם תועילי בטובך לעזור לו קצת במקצועות האלה" היא הוסיפה במבט מתחנן. "כלומר, להיות כביכול המורה הפרטית שלו?" רוס שאלה וגברת מידלטון הנהנה, "בדיוק".
"אני אבין אם לא תוכלי, ו – "
"לא, אני אשמח" רוס קטעה אותה וחייכה. "אבל, זה לא ממש תלוי בי" היא הוסיפה מיד.
"כן, אני מבינה למה את מתכוונת. אני אדבר איתו. וכל הכבוד לך, את אולי מה שישנה אותו אחת ולתמיד" היא אמרה לה, שניה לפני שרוס יצאה מהכיתה.
מאוחר יותר, רוס ישבה בביתה וציירה פרחים מסביב למחברת שלה. "רוס, זה בשבילך" אביה צעק לה. היא הניחה את המחברת על המיטה, וירדה במדרגות למטה בבלבול. אף פעם לא באו לבקר אותה. בפתח הדלת היא ראתה את מנהל בית הספר ואת ג'ק. "שלום" היא אמרה דיי בלחש, מתקדמת אליהם ואל אביה.
"ג'ק" המנהל אמר והוא נאנח. "באתי לשיעור הפרטי שלי" הוא אמר מסתכל על רוס. "איזה שיעור פרטי?" אביה של רוס התערב. "רוס הסכימה לעזור לג'ק בכמה מקצועות, והוא פה כדיי ללמוד." המנהל דחף אותו קלות לתוך ביתם של משפחת וילסון. "השיעורים יהיו שלושה ימים בשבוע, משעה 16:30,אוקיי?" הוא אמר אבל לא פנה אל רוס, דווקא אל ג'ק. "מובן?" הוא שאל אותו וג'ק הנהן באי רצון. "ועד איזה שעה?" אביה של רוס שאל את המנהל. "כל שעה שרוס תחליט" הוא אמר מעביר את מבטו אליה בחיוך רך.
אביה סגר את הדלת לאחר שהמנהל הלך, והוא הסתכל על ג'ק. "אני אהיה פה למטה, אז אל תחשוב לעשות משהו" הוא הביט בו בעיניים מאיימות. "לא התכוונתי גם" ג'ק ענה לו באותו מבט, ולא הרגיש מאוים. אבא של רוס הסתובב וחזר לשבת בספה. רוס המשיכה להסתכל על ג'ק. "אז מתחילים ללמוד או מה?" הוא שאל והיא הנהנה מבלי לומר דבר. הם עלו לחדרה, והיא הוציאה כמה ספרים. "באיזה מקצוע אתה רוצה להתחיל?" היא דיברה לבסוף. "זה משנה?" הוא רטן מוציא סיגריה, מדליק אותה ומעשן. "מתמטיקה אז" היא אמרה לעצמה בלחש, והוציאה שתי מחברות ואת הקלמר שלה.
"אתה יכול בבקשה לא לעשן פה?" היא שאלה, בזמן שהוא הסתובב בחדרה ובחן כמה דברים. "שיהיה," הוא כיבה אותה וזרק לפח הקטן והלבן שהיה בחדרה.
רוס התיישבה בשולחן הלמידה שלה, וסימנה לו לשבת גם. "הינה" רוס מסרה לג'ק מחברת ועט.
"את יודעת, אנחנו לא חייבים באמת ללמוד" הוא אמר מסתכל עליה. היא התעלמה ממנו והניחה מחברת אחת לידו, עם עט עליה. הוא נאנח ופתח את המחברת. " למה המנהל הביא אותך?" היא שאלה אותו וכתבה כמה משוואות במחברת. "הוא הדוד המזדיין שלי" הוא אמר מניח רגל אחת על השולחן של רוס. "בלי קללות" היא אמרה בקולה העדין ומסרה לו חזרה את הדף. "מה זה החרא הזה?" הוא שאל והיא הסתכלה עליו, כשהרגע אמרה לו בלי קללות. "סליחה, התכוונתי, מה זה החרא הזה?" הוא המשיך והיא נאנחה. "משוואות" היא אמרה לאחר כמה שניות. "תנסה לפתור אותן, וכשתסיים תראה לי ואני אראה איפה הבעיה" רוס אמרה וחיכתה שהוא יפתור את התרגילים. "אבל אין לי מושג איך לפתור את זה" הוא אמר מניח את העט בצד. "תנסה" היא חייכה אליו. הוא התחיל לפתור והיא ישבה בשקט והסתכלה. "למה בכלל הסכמת ללמד אותי?" הוא עצר באמצע והביט בה בבלבול. "חשבתי שזה יהיה נחמד לנסות לגרום למישהו ללמוד" היא ענתה בקול חלש והרכינה את ראשה. "מי אמר שאני לא לומד?" הוא שאל והיא הסתכלה עליו מבלי להגיד דבר. "טוב בסדר, אני לא לומד" הוא נכנע. "מה זה משנה ממילא? כאילו זה יעזור לי בחיים" הוא הניח את העט בחזרה על המחברת, קצת בכעס. "אתה לא רוצה ללכת לקולג' "?" היא שאלה ולקחה ממנו את המחברת בעדינות, פותרת את המשוואה הראשונה. "לא, אני בטח אעבוד בחנות הגרוטאות של אבא שלי." הוא סינן מבין שיניו. "בטח ויואן עכשיו עם אהובה בשייט מזויין לרומא" הוא רטן ורוס נמנעה מלבקש ממנו להפסיק לקלל, בידיעה שהוא ימשיך. במקום, היא שאלה – " מי זו ויואן?"
"אמא שלי" הוא ענה מביט בתקרה. "איפה אמא שלך הא? בעבודה?" הוא הוסיף ופנה אליה. "בגן עדן" היא ענתה חלושות, והחזירה את לו המחברת עם המשוואה פתורה. הוא רק הביט בה עם מבט שלא הצליחה לפענח, והוא נמנע מלהגיב על זה. הוא העביר את מבטו אל המחברת.
"ואו, חכמה" הוא אמר מתרשם ומהנהן את ראשו. "את תלכי להרווארד נכון?" הוא אמר והיא השמיעה אנחה. "אני לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה" היא אמרה מותחת את ידיה בעייפות.
"מה יש לחשוב? שם המשפחה שלך צריך להיות איינשטיין" הוא המשיך להתרשם, "רוסמרי איינשטיין". היא צחקקה. "יש לך צחוק של ילדה בת חמש" הוא הוסיף והיא עצרה את צחוקה הקטן. "לא אל תפסיקי, זה חמוד" הוא אמר בחיוך קטן, והיא הפעם הסתכלה עליו וחייכה קלות. "תודה" היא לחשה. "למה יש לך קול כל כך שקט? אני נשבע, אני בקושי שומע אותך" הוא אמר והיא הרימה את העט והביאה לו אותו. "תפתור" היא התעלמה מדבריו. הוא נאנח ופנה אל המחברת, "כן גבירתי".