"ככה זה מרגיש" – פרק 2:'בנים'

לקחתי כמה ספרים מהלוקר וסגרתי אותו. נשענתי עליו ושתיתי את הסטארבקס שלי.
"ממ" זואי התקדמה אליי, ולקחה לי את המשקה.
"בוקר טוב, מה קורה, אפשר שלוק?" אמרתי מסתכלת על זואי שנהנתה מהטעם.
"או כן, בוקר טוב" היא חייכה והמשיכה לשתות.
"למה הלכת אתמול?" שאלתי אותה. "אמא שלי הייתה צריכה אותי.." היא אמרה עם מבט מוזר על פניה.
"קרה משהו?" שאלתי והיא הנידה בראשה.
"בואי איתי לקחת משהו מהלוקר" היא אמרה מוסרת לי את הקפה שלי, ומתקדמת ללוקר שלה, הוא היה ריק. נאנחתי וזרקתי אותו לפח.
היא פתחה את הלוקר וקופסא נפלה על הרצפה. הסתכלתי למטה והרמתי את זה לאט.
"סיגריות?! את מעשנת?" כמעט וצעקתי.
"ששש.. " היא אמרה. "התחלתי לא מזמן.." היא אמרה בשקט ולקחה אותם ממני.
"שאנל? זואי? מה זה?" המורה להיסטוריה, מר ג'ורג עצר לידנו, והביט בקופסה שהייתה בידה של זואי. עינינו נפתחו. "אמ זה.." זואי גמגמה.
הוא לקח את הקופסה מידה במהירות. "ריתוק היום בשעה 16:00." הוא אמר בטון כועס. "גם את" הוא הצביע עליי והמשיך ללכת במסדרון, כשהוא בדרך זורק את קופסת הסיגריות לפח.
"אוי יופי" היא אמרה בכעס וסגרה את הלוקר בחוזקה. "ריתוק, נהדר" גלגלתי עיניים.
"למי אכפת מהריתוק?! הוא זרק לי את כל הקופסה לפח והיא הייתה חדשה!" היא נאנחה ,לקחה את התיק והמשיכה במסדרון לכיוון הכיתה. גיחכתי.

"הריתוק יהיה במשך שעתיים, עד השעה 16:30. אין לצאת לשירותים בלי אישור, אין להשתמש בפלאפון או לדבר. אתם תעשו עבודה ובסוף הריתוק תגישו לי אותה". המורה לאנגלית שהשגיחה עלינו אמרה, וחילקה לכל אחד עבודה. "הלו?.. כן, רגע" היא קיבלה שיחה ויצאה מהכיתה.
"אני רוצה הביתה" זואי מלמלה מאחוריי. הסתובבתי אליה.
"לא נורא, סך הכול שעתיים – " רעש של כיסא מהצד שלי קטע אותי, הסתכלתי לצד וראיתי את אוסטין מתיישב.
"או נהדר" מלמלתי והרמתי ידיים.
"שוב את?" הוא אמר מביט בי. הסתכלתי עליו במבט של רוצחת. אני לא חושבת שזה אפשרי לשנוא בן אדם כמו שאני שונאת אותו. גלגלתי עיניים והתחלתי לעשות את העבודה.
הסתכלתי הצידה וראיתי אותו מסתובב עם הרגליים שלו לצד שלי, ומסתכל עליי.
"אפשר לעזור לך?" כעסתי.
"כן, האמת, אם תעשי לי את העבודה.. אולי תקבלי את הנשיקה שרצית כל כך" הוא חייך והושיט לי את העבודה שלו.
לא שלטתי ביד שלי, שהתרוממה באוויר ונחתה על הלחי של אוסטין בעוצמה אדירה.
הוא תפס את הלחי עם ידו, והסתכל עליי מופתע.
"אל תדבר איתי" אמרתי ישר לתוך עיניו, והסתובבתי להמשיך עם העבודה שלי.
"אומייגאד" שמעתי את הלחישות של זואי.
המורה נכנסה לכיתה חזרה, וישבה במקום שלה.
"וואו, 'קאפקייק'" שמעתי את אוסטין פונה אליי שוב.
"ככה את מכה את כל מי שדוחה אות – "
"המורה אפשר לעבור מקום?" אמרתי ישר, כמעט בצעקה.
"לא שאנל, אין העברות." היא אמרה מניחה את המשקפיים שלה על קצה האף.
נאנחתי בקול.
"כנראה שאת תקועה איתי למשך שעתיים"
"אתה מוכן לסתום ולעזוב אותי בשקט כבר?! מה עשיתי לך בדיוק?!" צעקתי בעצבים. הוא רק חייך והסיט את מבטו ממני.
"שאנל ואוסטין, תהיו בשקט בבקשה" המורה העירה לנו.
כנראה שהיה שווה לצעוק, כי הוא לא הציק לי יותר במשך כל השעתיים. "משוחררים" המורה אמרה וכולם לקחו מהר את התיקים שלהם, מסרו למורה את העבודה ויצאו בריצה מבית הספר.
"את בסדר?" זואי שאלה כשיצאנו מבית הספר. הסתכלתי הצידה וראיתי את אוסטין נשען על הקיר מאחורי המבנה, ומעשן סיגריה. גלגלתי עיניים. "כן," עניתי לזואי. הסתכלתי שוב והפעם הוא הסתכל גם עליי, נאנחתי ונעצרתי במקום. "משהו קרה?" היא שאלה. "יודעת מה? לא, אני לא בסדר." אמרתי במבט כועס, הוא מרחוק חייך ונופף לי עם הסיגריה בידו. גלגלתי עיניים. "תיכנסי למכונית, אני אבוא עוד שתי דקות בדיוק, טוב?" אמרתי לה והיא הנהנה במבט מודאג, והתקדמה למכונית שלה.
התקדמתי לאט בכעס, הסתכלתי אחורה לכיוון זואי, לראות שהיא נכנסה.
גוף נתקע בי ושנינו נפלנו. "מצטערת" אמרתי עם יד על הראש, מרימה את הדברים שלי מהרצפה.
"זה בסדר, אני מצטער" שמעתי קול של בחור. הרמתי את הראש וראיתי אותו. הוא היה הדבר הכי יפה שאי פעם ראיתי. עיניי דבש יפיפיות, שפתיים ורודות מלאות וצבע שערו היה חום כהה. היה לו אף מושלם ו –
"את בסדר?" הוא שאל וקטע את מחשבותיי. "כן, כן" הוא קם והושיט לי יד, תפסתי את ידו וקמתי. וואו, הוא גם גבוה.
"אני לוגן" הוא הושיט לי יד בחיוך, "שאנל" חייכתי ולחצתי לו את היד בחזרה.
"שם יפה לבחורה יפה" הוא אמר בוחן אותי מכף רגל עד ראש. "תודה" חייכתי והעברתי חתיכת שיער מאחוריי האוזן.
תהיתי אם הוא אומר את זה סתם, או מתכוון לזה. הדבר היחיד שאני אוהבת בי הוא עיני הירוקות עם גווני החום, כמו העיניים של סבתא שלי. חוץ מזה אני ממוצעת לחלוטין, שיער חום גלי וארוך,
שפתיי ורודות מלאות וקטנות, כמו של בובת בראץ, וריסים ארוכות וכהות מאוד, אני לא נוהגת לשים מסקרה רוב הזמן בגלל הריסים שהתברכתי בהם, זה עוד דבר שאני אוהבת בי.
אני שונאת את כתם הלידה הקטן שיש לי בכף הרגל השמאלית, ואני חושבת שאוזני גדולות מידי. רוב הזמן אני הולכת עם השיער פזור בגלל זה.
"אז, שאנל, מה עשית בשביל להיכנס לריתוק?" הוא שאל וגיחכתי. "לא נעים לי להגיד, זה קשור יותר לחברה שלי אז.. " אמרתי והוא הנהן בהבנה.
"טוב, היה נעים להכיר אותך, מקווה לראות אותך גם מחר" הוא אמר מחייך והתקדם לכיוון המכונית שלו.
"גם אותך" אמרתי , בידיעה שהוא לא ישמע אותי. חייכתי לעצמי והסתכלתי לכיוון שאוסטין היה בו. הוא לא היה שם.
הסתובבתי חזרה למכונית שלי וראיתי את זואי נשענת על הבגאז' ומחייכת. "את לא תגידי כלום" אמרתי כשראיתי פותחת את פיה לומר משהו, ונכנסתי מהר למכונית.

"ביי, דברי איתי" זואי צעקה מתוך חלון המכונית שלה, הנהנתי ונופפתי לה לשלום.
נכנסתי הביתה וראיתי את אבי יושב על הספה עם ידיים משולבות.
"היי אבוש" חייכתי במבוכה. ראיתי כבר את המבט על פניו, הוא יודע למה איחרתי.
הוא הביט בשעון שעל ידו. "ריתוק?" הוא קם ממקומו, ופנה לכיוון המטבח.
"כן, אני לא יכולה להסביר אבל" אמרתי ואבי הסתכל עליי בגבה מורמת.
"פשוט, " הנחתי את התיק על הכיסא. "תסמוך עליי, זה לא משהו רציני" אמרתי מפחדת מהתגובה שלו.
"אוקיי" הוא אמר מוזג את הקפה לתוך הכוס האישית שלו.
"אוקיי? זה היה קל" לחשתי לעצמי ולקחתי שוקו מהמקרר.
"אבל העובדה שאת לא מספרת לי, תעלה לך" הוא אמר שותה מהכוס. בהיתי בכוס הגדולה ששמו היה כתוב בו- ג'ייסון פארקר.
"במה?" הרמתי גבה.
"את מרותקת" אבא אמר מניח את כוס הקפה על השולחן והקליד כמה דברים במחשב שלו.
"אבא! אבל.. – "
"חשבת שאני אתן לך לצאת מזה בזול? ממתי את בריתוק?" הוא קטע אותי ונאנחתי.
העברתי מבט קטן על הבית. ריק ושומם. כמו תמיד. אני אפילו שמחה שאני מנהלת את הוויכוח הזה עם אבא שלי, רוב הזמן הוא ואמא בעבודה ואני ואליס נשארות עד מאוחר לבד בבית. לפעמים אנחנו מזמינות חברות אלינו, אבל זה לא אותו דבר, זה נחמד יותר לדעת שכשאת הולכת לישון, אמא ואבא שלך נמצאים בסלון ושומרים עלייך מלמטה, רק התחושה שהם בבית גורמת לך להרגיש יותר טוב.
"אבל, זאת לא אני, כלומר.." עצרתי את עצמי. ידעתי שבחיים אני לא אספר לאבא שלי את האמת, שזואי מעשנת. הוא בחיים לא ייתן לי להסתובב איתה יותר, למרות שהוא מכיר אותה מגיל קטן.
"כלומר …?" הוא ניסה להמשיך אותי.
"אוי תעזוב את הנכדה היפה שלי" קול נשמע, והסתובבתי במהירות.
"סבתא?" אמרתי בחיוך ענקי ורצתי לחבק אותה. "היי מותק, תראי איזה יפה את" היא חייכה והביטה בפניי.
"היי רוס" אבא אמר מנפנף בידו. "ג'ייסון מותק, לך לעזור לגרייס עם המזוודות שלי" היא אמרה בחיוך אליו. "כן גבירתי" הוא הניח את ידו על מצחו כמו חייל, ויצא לעזור לאמא שלי.
"אבל, את אמורה לבוא רק שבוע הבא" בקושי הצלחתי לדבר מההתרגשות.
"החלטתי לבוא מוקדם יותר" היא חייכה אליי.
"מה כול הרעש הזה?" אליס ירדה מהמדרגות.
"אליס, ממתי את הספקת להיראות כמו דוגמנית?" היא אמרה בחיוך מתקדמת אליה ונותנת לה חיבוק.
אליס היא מישהי שאני באמת יכולה להגיד עליה שהיא יפיפייה אמיתית, התיאור שלי לה הוא גרסה 'אפלה' יותר של שלגיה. אליס בעלת עיניים כחולות, ושיער שחור כפחם. עורה בהיר יותר משלי ולעומתי, היא תמיד נוהגת לשים מסקרה בגלל הריסים הקטנות שלה.
"היי סבתא" אליס אמרה בקולה הרגיל.
"טוב, אם אני כבר פה, אני אכין לכן את וופל הבלגי האהוב עליכן" סבתא חייכה והתקדמה למטבח, מוציאה מצרכים מהמגירות. "ממ" אליס אמרה בציניות.
הסתכלתי עלייה בכדי שתשתוק. היא נאנחה והתיישבה בכיסאות שמונחים במטבח, ואני לידה.
"אז בנות," סבתא אמרה בחיוך ממשיכה להכין את הוופל. "מה חדש? לימודים? בנים..?" היא קרצה לנו. גיחכתי ואליס גלגלה עיניים.
"בנים הם עם חוצפן, טיפש, חסר רגש – "
"ואו , תאטי" סבתא רוס קטעה אותי. "מה קרה מותק?"
"בחור בשם אוסטין. הבאד בוי של בית הספר השפיל אותה מול כל השכבה שלהם ביום שישי שעבר." אליס אמרה לוקחת תפוח מקערת הפירות ונגסה בו. הבטתי בה מופתעת. "מה?" היא אמרה בקלילות.
"באד בוי הא?" סבתא אמרה. "סבא שלכן היה באד בוי" היא הוסיפה. "מה?" אליס גיחכה.
"כן כן, זו האמת, הוא היה כלב" היא אמרה וצחקקנו.
"תחשבו על זה ככה, אני הייתי בחורה אפרו אמריקנית חדשה בבית ספר של לבנים. איך אתן חושבות שקיבלו אותי?" סבתא הוסיפה.
סבתא רוס היא אפרו אמריקנית, וסבא שלנו, שנפטר לפני שנתיים, היה אמריקאי, לבן.
הם ילדו את גרייס, אמא שלי והיא קיבלה צבע שזוף טבעי ויפה, כמו שלי. אליס קיבלה את צבעו של סבא ושל אבא, וגם את עיניהם. זה קצת מסובך להבין.
"רע" אליס ענתה על השאלה שלה.
"גרוע מזה" סבתא רוס הוסיפה.
"אבל, הוא התאהב בי, ולקח לו זמן עד שאני התאהבתי בו." היא אמרה וחיוך עלה על פניי.
רעש מהדלת גרם לנו להסתובב. ג'ייסון וגרייס נכנסו עם כל המזוודות והקופסאות עם הדברים של סבתא רוס בהם.
"הם הניחו אותם על הרצפה, ונשמו עמוק. "אוי תודה מתוקים" היא אמרה להם בחיוך. גיחכתי למראה שבהם ההורים שלי נראים.
"אני וגרייס הולכים לראות מה עם המשפצים בבית שלך, ואם הכול בסדר שם. אתן תסתדרו?" אבא שאל, בזמן שאמא כבר יצאה מהבית, "כן" ענינו בפה אחד והוא סגר את הדלת אחריו.
"הלוואי והיו בנים כמו סבא" אמרתי נשענת עם היד על השולחן.
"אוי תאמיני לי, סבא שלך גם לא היה הכי נחמד שיש. אבל הוא השתנה, כל אחד בסוף משתנה והופך למי שהוא באמת בליבו" היא חייכה אליי.
"לא כולם" לחשתי. "מי? אוסטין הזה? אוי אל תדאגי, עם היופי שלך בסוף השבוע הוא כבר ישיר לך סרנדה ויתחנן בפנייך שתצאי איתו" סבתא רוס שמעה אותי והגיבה. סבתא רוס עדיין לא מבינה שהיום זה לא כמו פעם, בנים מגעילים ודוחים יותר. לא שהבנות יותר טובות כן?
"אבל, הכרתי מישהו חדש היום, בשם לוגן, הוא נשמע נחמד, והוא חתיך" אמרתי מחייכת וסבתא חייכה במבט מרוצה.
"תספרי לנו" אליס אמרה וקטעה את שחתינו. "על?" היא שאלה בחיוך. "על איך את וסבא נפגשתם."
הסתכלתי על אליס מופתעת. "למה את מסתכלת עליי ככה תמיד?" היא אמרה מגלגלת עיניים לעברי. אליס שנאה את הסיפורים של סבתא רוס ורוב הזמן כשהייתה באה לבקר, היא הייתה הולכת לחברות שלה.
"ממתי את אוהבת את הסיפורים שלי?" סבתא רוס גיחכה.
"אולי זה מפתיע לשמוע, אבל אני מעריצה גדולה של רומנטיקה" היא אמרה וצחקתי בקול גדול. "מה?"
"את? רומנטיקה? זה משהו חדש" אמרתי וסבתא רוס צחקקה.
"דווקא לא, כל החדר שלי מלא בספרים וסרטים רומנטיים. " היא הוסיפה. עכשיו שאני חושבת על זה, אף פעם לא נכנסתי לחדר של אליס.
כלומר, נכנסתי אליו, אבל לא העברתי מבט על החדר, אנחנו לא נותנות אחת לשנייה להיכנס לחדר של השנייה, בגלל זה אף פעם לא שמתי לב לחיבה שלה לרומנטיקה.
"אני אשמח לספר לכן." היא חייכה אל אליס.