"ככה זה מרגיש" – פרק 17 'משפחה'

ישבנו במקום הרגיל שלנו בקפיטריה. אשלי שיחקה בשיערה וזואי חייכה אל האייפון שלה וסימסה למישהו.
"אני שונאת את יום שני!" אשלי צעקה לפתע ונאנחה, כמה תלמידים בהו בה. "תסתובבו" היא החזירה להם, והם סובבו את ראשם. צחקקתי, ונגסתי באמצע התפוח האדום שלי.
"שאנלי" אשלי קראה לעברי. "הא?" שאלתי בחיוך. "את בסדר? את יודעת.. לוגן" היא שאלה וחיוכי נמחק. באמת שלא מתחשק לי לדבר עליו עכשיו.
"כן" עניתי בקלילות ונשמתי עמוק. "הוא מפגר, אני שונאת אותו" זואי אמרה לעברי בחיוך קטן, וחייכתי חזרה. "איך לא ראינו שהוא כזה אידיוט? אם אני רואה אותו היום א – "
"אשלי, לא" קטעתי אותה. אני לא רוצה לחשוב עליו ולא לדבר איתו. ובטח שאני לא רוצה שחברות שלי ידברו איתו. היא רק הנהנה לעברי.
"טוב נושא אחר, מה עם הרישיון?" אשלי שאלה בהתלהבות, ושילבה את אצבעותיה יחד. חייכתי.
כבר כמה זמן שאני לומדת שיעורי נהיגה, ועכשיו שאני בת 16 – אני יכולה להוציא רישיון. אני אמורה ללכת היום אחרי בית הספר עם אבא שלי, אם הוא בכלל יהיה בבית.
"ומה עם מכונית?" זואי הוציאה את ראשה מהאייפון ושאלה בחיוך מתלהב בדומה לאשלי. "אבא שלי אמר לי שברגע שאני אעבור את הטסט היום, הוא ייקח אותי ישר לקניית מכונית כמתנת יום הולדת שהוא ואמא שלי לא הספיקו לקנות לי" אמרתי בגיחוך ומיד אשלי מחאה כפיים בהתלהבות. "אם אני אעבור" תיקנתי את עצמי במהירות.
"את רצינית? את כל כך הולכת לעבור" זואי אמרה בחיוך אליי, ואשלי הסכימה אותן. אני אוהבת אותן כל כך.. וזו בדיוק הסיבה למה אני לא רוצה שום דבר עם אוסטין.
כלומר, ברור שאני רוצה אבל.. אני בחיים לא אפגע בזואי. היא הייתה חברה שלי הרבה לפני שבכלל פגשתי את אוסטין, ואני לא מתכוונת לפקפק בזה.

השיעור האחרון הסתיים, ושמתי לב שלא ראיתי את אוסטין כל היום, כנראה הוא לא הגיע.
אני הייתי האחרונה שנשארה בכיתה כי הייתי צריכה לשוחח עם המורה לכימיה, במשך כחמש דקות.
לאחר השיחה על העבודה הטובה שהגשתי, יצאתי מתוך הכיתה.
ברגע שהתהלכתי במסדרון התנגשתי בגוף מסוים והספרים שלי נפלו על הרצפה. "מצטער" קול מוכר נשמע, והרמתי את ראשי במהירות, משאירה את הספרים על הקרקע.
לוגן עמד מולי והשתדל לחייך. הוא הסתכל עמוק לתוך עיניי ופניי השתנו למבט זועם.
"מה?" שאלתי ושילבתי ידיים, מסיטה את המבט ממנו. "אני מצטער" הוא אמר וחיפש אחר מבטי.
גלגלתי עיניים. "שאנל, אני באמת מצטער.. אני שתיתי באותו ערב ו – "
"ודאגת שאני אשתה באותה מידה" השלמתי אותו והסתכלתי עליו בחזרה. "זה לא ככה שאנל" הוא אמר ואני הרמתי את הספרים מהרצפה, והסתובבתי. "אתה יודע שאנחנו כבר לא ביחד נכון?" אמרתי כמובן מאליו מבלי להסתכל עליו.
"את יכולה להקשיב לפחות?" הוא שאל וסובב אותי אליו. "תעזו – "
"תקשיבי" הוא אמר מיד כשפתחתי את פי. "רק תקשיבי" לוגן הוסיף במהרה ואני נאנחתי. "נו" אמרתי בשקט, והסתכלתי הצידה, רק לא עליו.
"אני יודע שהייתי אידיוט באותו ערב, ושלא הייתי צריך להתייחס אלייך ככה בזלזול כזה." הוא התחיל לומר את דבריו, ושתקתי בהקשבה לו.
"אין לך מושג כמה אני מצטער, באמת. את האחרונה שהייתי רוצה לפגוע בה." הוא אמר וליטף את פניי עם יד אחת שלו. היינו קרובים, ובהינו אחד בשנייה בדממה.
"ביי לוגן" אמרתי לבסוף בשקט והסתובבתי, הולכת במהירות לכיוון היציאה מבית הספר.
"חכי!" הוא צעק בדיוק כשיצאתי מפתח בית הספר, עצרתי במקום אך לא הסתובבתי אליו. קולות צעידה התקדמו אליי.
"את אולי לא תסתכלי עליי יותר באותה דרך שהיינו יחד, אבל.. אני באמת מצטער." הוא אמר ושמעתי את הצער בקולו. נכנעתי והסתובבתי אליו, הוא עמד מולי עם מבט מתחנן בעיניו. עד כמה שהוא פגע בי והתייחס אליי כמו אל פרוצה באותו ערב.. לדעתי, הוא מבקש סליחה מהלב. באמת חיבבתי אותו, הוא היה מדהים אליי כשהיינו זוג.. עד יום שישי כמובן.
"אני סולחת לך" אמרתי לאחר שבהינו אחד בשנייה לכמה שניות, וחיוך עלה על פניו. "אבל זה לא אומר שאנחנו ידידים עכשיו" אמרתי והוא הנהן בהבנה. הסתובבתי וירדתי במדרגות, והתהלכתי לכיוון החנייה.

"אבא? באמת הגעת?" שאלתי כשהוא התקרב אליי בחיוך, ונשק לי במצח. חייכתי כשנזכרתי במנהג הקבוע של אוסטין.
"לא הייתי מפספס את זה" הוא אמר וחייך אליי. הרבה זמן שלא שוחחנו.
"טוב, עכשיו שאתה פה.. אני אלך" אשלי אמרה בגיחוך והעבירה יד בשיערה. היא הביאה אותי לטסט למקרה שאבא לא יגיע. "לא, תישארי!" דרשתי. רציתי שהיא תהייה איתי גם.
"לא, אתם צריכים זמן איכות ביחד" היא לחשה לעברי בחיוך, ונתנה לי חיבוק פרידה.
"ביי מר פארקר" היא אמרה בחיוך והוא שילב ידיים לעברה והרים גבה. כבר מגיל קטן הוא היה נוהג להגיד לה לקרוא לו בשמו הפרטי – ג'ייסון. אני וההורים שלי מחשיבים את אשלי וזואי כחלק מהמשפחה שלנו מרוב הקרבה אליהן מגיל צעיר.
"ביי ג'ייסון" היא אמרה בגיחוך כשראתה את מבטו, והסתובבה לכיוון מכוניתה.
"אז, את מוכנה לשיעור שלך?" אישה נמוכה ושמנמנה בעלת שיער שחור קצר ומבריק, עמדה מולנו ובידה קלסר ועט.
"כ..ן" גמגמתי ובעלתי רוק.
"היית גדולה!" אבא אמרה וחיבק אותי. כל כך התגעגעתי אליו, עכשיו רק חסר חיבוק מאימא.
"תודה אבא" אמרתי בצחקוק כשהוא מחץ אותי. אני לא מאמינה שעברתי טסט ראשון! אני כל כך מאושרת. עכשיו אני יכולה לנסוע לבד מבלי לבקש מזואי או אשלי, או.. להיתקע מאחוריי אוסטין על האופנוע שלו.
הגענו לתוך חנות הרכבים המצליחה ביותר בלוס אנג'לס, ונכנסו לתוכה. "שלום מר פארקר, אתה כאן בשביל המשלוח?" המוכר שלה אותו ולחץ את ידו. "כן" אבא אמר בהתרגשות. "מכאן" המוכר ליווה אותנו עד שהגענו. נעצרנו מול מוסך סגור. "מוכנה?" אבא שאל והעביר את מבטו שבהה במוסך, אליי.
"כן?" שאלתי מבולבלת והסתכלתי אל עבר המוסך בחזרה. המוכר לחץ על כפתור תלוי לצד המוסך, והוא נפתח.
"מה?!" צעקתי בהתרגשות עם יד על הפה. מולי עמד ג'יפ חלומותיי – מרצדס בנץ לבן. התקרבתי אל הג'יפ בחיוך ענקי על הפרצוף ונגעתי בו בהתרגשות. "זה.. שלי?" שאלתי וחיבקתי את הג'יפ.
"כן" שמעתי את קולו של אבא מתקרב, ואת החיוך בקולו. "ממני ומאימא שלך" הוא הוסיף והסתובבתי אליו.
"תודה תודה תודה!" צעקתי וחיבקתי את אבי. הוא צחק לתוך אוזניי.
התנתקתי מהחיבוק, כשהמוכר נגע בידי. "קחי, תתחדשי" הוא חייך אליי ומסר לי צרור מפתחות, שביניהם מפתח הג'יפ. "תודה!" אמרתי בהתרגשות וחיבקתי גם את המוכר. המוכר צחק וגם אבי.
"אני יכולה לנסוע בו חזרה הביתה?" שאלתי ונכנסתי לג'יפ במהירות, מתיישבת בתוכו ומכניסה את המפתח. "אומייגאד" חייכתי ושילבתי את אצבעותיי כשנגעתי בהגה. אני מבורכת על כך שאין לנו בעיות כלכליות במשפחה. אני לא מתברברת על זה, אלא דווקא מעריכה את זה מאוד.
"כמובן" אבא ענה על השאלה שלי.
"אבל יש חוק אחד" הוא אמר ונעמד לידי מחוץ לג'יפ. "מה?" שאלתי עדיין בהתרגשות. "בלי להסיע בנים. בטח שלא את לוגן" הוא אמר ואני צחקתי.
"אבא!" קראתי בצחקוק. "ואל תדאג בקשר ללוגן, נפרדנו" אמרתי ומבטו השתנה ממבט רציני לחיוך גדול. "נהדר אז! ממילא לא חיבבתי אותו" הוא אמר ואני גיחכתי.
"נתחרה עד הבית!" צעקתי לו מהחלון וחגרתי חגורה כשהתרחק. "שאנל" הוא אמר בקול רציני שנייה לפני שהסתובב והלך לעבר המכונית שלו שחנתה בחניה. "אני צוחקת" צעקתי בגיחוך. אני ממש לא צוחקת.

"אומייגאד! הוא כל כך יפה" אליס אמרה וליטפה את הג'יפ שלי שחנה בחנייה. "לא לגעת" אמרתי והורדתי את ידה במהירות, ענייה נפקחו.
"רכושנית" היא הוציאה לי לשון, ונכנסה לבית. "את אוהבת?" שמעתי את קולה של אמי מאחוריי והסתובבתי. "כן" עניתי בחיוך קטנטן והסתכלתי אל עיניה הזוהרות, הזהות לשלי. "יופי" היא חייכה ונתנה לי חיבוק. כמה שהייתי צריכה אותו.
התנתקו בחיוך אחת אל השנייה, ונכנסנו יחד לבית. סבתא נשקה לראשי בחיוך כשהתיישבנו כולנו בשולחן האוכל, ואכלנו ארוחת ערב.
"שאנל מותק, אני אשמח לכמה הקפצות ברכב היפיפייה הזה שלך" סבתא רוס אמרה לעברי, כשלגמה מהשתייה שלה.
"בשמחה" עניתי בחיוך והרמתי כתף אחת. "גם אני רוצה" אליס אמרה לעברי. "לא!" עניתי במהירות והיא פתחה את פיה בהפתעה. "מה?! זה לא פייר" היא שילבה ידיים בכעס והניחה את המזלג על הצלחת שלה בכעס.
"בנות מספיק" אימא חייכה אל שתינו. "אלי, יש לך רק עוד שנה אחת ותוכלי להוציא רישיון" אבא פנה אליה ונשק לראשה בחיוך. היא הנהנה כילדה טובה ושתקה. אליס תמיד הייתה ה'ילדה של אבא'. כשהיא מתווכחת עם אימא, היא מיד מדברת עם אבא שמרגיע אותה במהירות.
ארוחת הערב עברה בכיף, הרבה זמן שלא ישבנו וניהלו ארוחה כמשפחה. חייכתי אל עבר כל אחד ואחת שישב בשולחן – זו מתנת יום ההולדת הכי טובה שיכולתי לבקש.