"ככה זה מרגיש" – פרק 16 'זואי'

הנחתי את הידיים על העיניים, מסתנוורת מאור השמש החודר לתוך החדר שלי מהחלון.
התיישבתי על המיטה והנחתי את ידי על המצח, יש לי כאב ראש ענקי.
הזזתי את הראש הצידה וקפצתי בבהלה. אוסטין ישן על הכיסא הסגול שלי עם ראשו על הכתף.
הבטתי בו בבלבול, אבל לא יכולתי למחוק את החיוך מפי, הוא נראה כל כך שלו. קמתי מהמיטה בזהירות ונכנסתי לתוך חדר המקלחת. שטפתי פנים והכנסתי כדור אדוויל ירוק לפי. הבטתי בעצמי במראה הגדולה עם העיטורים הלבנים והיפיפיים סביבה. השיער שלי היה מבולגן, ועדיין עם הבגדים של אתמול. סירקתי את שיערי וזרקתי אותו לגולגול מרושל וגבוה, שכמה שיערות קטנות יוצאות מהצדדים לכיוון האוזניים שלי.
רצף של אירועים חדר לראשי – שתיתי, קצת הרבה.. לוגן ואני התנשקנו, קצת הרבה…
עליתי ורקדתי על חבית השתייה, עד שלוגן לקח אותי משם ועלינו לבית החוף של היילי. אחר כך.. רקדתי עוד קצת עם הצעיף שלי, ולוגן והחברים שלו הריעו לי וצחקו.
הנחתי את ידי על הראש ונאנחתי. לוגן באמת עשה את זה? הוא נתן לי לרקוד בצורה הזאת מול כולם כשאני עוד שיכורה? הדמעות התחילו לזלוג וניגבתי אותן במהירות.
הראש שלי מתפוצץ. נאנחתי ושטפתי את פניי במים קרים שוב. הבטתי במראה ונשמתי עמוק, עוד אירועים חדרו לראשי – אוסטין הגיע והיכה את לוגן. אחר כך הוא הסיע אותי במכונית של אשלי, אני חושבת, והגענו לפה. אני לא זוכרת מה קרה אחר כך, בטח נרדמתי ישר.
אחרי כעשר דקות שהכאב התחיל להיעלם, נכנסתי לחדר וראיתי שהכיסא הסגול שלי היה ריק.
הסתכלתי על המיטה וראיתי את אוסטין מתיישב עליה ומשפשף את עיניו בעייפות.
המשכתי להסתכל עליו ונשמתי עמוק. הוא הרים את הראש שלו אליי וחייך. חייכתי בחזרה, ואוסטין קם מהמיטה והתקדם אליי. "איך את מרגישה?" הוא שאל עדיין בחיוך, הבטתי בעיניו – הוא היה ממש עייף.
"אני בסדר.. אבל אתה, אתה צריך לישון" אמרתי והנחתי יד על הלחי שלו, מביטה בעיניו. הוא חייך והביט בשלי.
"אמ.." מלמלתי והורדתי את ידי ממנו, לאחר כמה שניות שבהינו אחד בשנייה.
"אני זוכרת מה קרה אתמול.. מה לוגן עשה.. ושלקחת אותי הביתה" אמרתי לפתע ועיניו גדלו. "תודה" חייכתי אליו. "באמת תודה.. אני לא מבינה איך נתתי לעצמי להיות עם מישהו כמוהו" אמרתי ושילבתי ידיים בכעס, כשאני מרכינה את ראשי. הוא הניח את ידו על הסנטר שלי והרים את מבטי, כשהוא מחייך אליי. "תשכחי מזה" הוא אמר ואני הנהנתי בחיוך. "את זוכרת עוד משהו?" הוא שאל והניח את ידיו בכיסו, מסתכל אל תוך עיניי. "אמ.." חשבתי והבטתי בתקרה. "לא, רק עד שהגענו לפה במכונית של אשלי." אמרתי והוא הנהן לאט. "למה? ההורים שלי היו פה?" שאלתי בעיניים גדולות. "לא, בעצם לא, למה שהם יהיו פה?" מלמלתי לעצמי בכעס. "סבתא שלי ראתה אותי?" שאלתי במהירות שוב, וראיתי חיוך עולה על שפתיו. "מצטערת" אמרתי בגיחוך כשהרגשתי שהצפתי אותו בשאלות.
"לא, ההורים שלך לא היו פה. אחותך, אליס, פתחה את הדלת למזלי וסבתא שלך הייתה במטבח, כך שהספקתי לשים אותך במיטה" אוסטין אמר ונשפתי בהקלה. "אבל אחר כך עמדת בקצה המדרגות וצעקת לסבתא שלך, למזלך הספקתי להחזיר אותך בחזרה לפני שהיא הייתה שמה לב" הוא הוסיף וצחקתי. "זה למה התיישבת לידי? חשבת שאני אקום?" שאלתי והוא הנהן והעביר יד בשיער הקצר והשחור שלו. חייכתי לעברו ונשמתי עמוק, הוא מדהים. "אתה באמת צריך ללכת לישון" אמרתי מגחכת והוא הנהן שוב, בחיוך.
"לקחת כדור?" הוא שאל ואני הנהנתי כילדה טובה. "יופי" הוא חייך ונישק אותי במצח, כשהוא מסתובב לכיוון הדלת. הוא נעצר פתאום והסתובב אליי.
"רוצה לבוא אליי?" הוא שאל ועיניי נפקחו. "אמ.. אליך לבית?" שאלתי כאילו לא הבנתי למה הוא התכוון.
"כן, אני תמיד אצלך בבית ולא היית אצלי פעם אחת, תבואי" הוא אמר מחייך, והתקדם אליי בחזרה. "חוץ מזה, זה יום שבת – והבית שלנו מלא באוכל" הוא אמר וגיחכתי. "אז אני באה" אמרתי מיד והוא צחק. הוא בהה בי לכמה שניות בחיוך. ליבי פעם בחוזקה. הוא רכן אליי באיטיות, מקרב את שפתיו אל שפתיי באיטיות.
"אמ.." מלמלתי והתרחקתי ממנו מעט. הוא הרים את ראשו בחזרה, ונראה מאוכזב. "אני אתקלח ואז נלך, אוקיי?" שאלתי, עדיין עם דפיקות לב מהירות בגופי. אין לי מושג למה לא נישקתי אותו עכשיו. מפגרת!
רגע.
אני כן יודעת.. זואי.
הוא חייך חיוך קטן והנהן, כשהוא יוצא מהחדר. נכנסתי במהירות לחדר המקלחת ונשענתי על הדלת, כשאני מניחה יד על ראשי. נאנחתי, ולבסוף שלפתי את הבגדים מגופי, ונכנסתי למקלחת.

"הגענו" אוסטין אמר והרגשתי שאנחנו נעצרים. שחררתי את האחיזה בו, ופתחתי את עיניי, כשאני מוציאה את הקסדה מראשי. הוא ירד מהאופנוע שלו והושיט לי יד. אחזתי בידו וירדתי מהאופנוע גם כן, כשהשמלה האפורה והמשוחררת שלי מתנופפת ברוח. מסרתי לו את הקסדה בחזרה, והעברתי מקום על השכונה שבה הוא גר. הכול ירוק וצבעוני סביב כל בית, זו נראית כמו שכונה חמימה. "היי אוסטין, מה שלומך ילדון?" זקן בכיסא גלגלים התקרב אלינו, אוסטין הסתובב וחייך אליו. "היי אד" הוא אמר ולחץ את ידו.
"ומי היפיפייה הזו?" הזקן ששמו אד כפי שנראה, חייך ובחן אותי. "זו קאפ – שאנל" אוסטין תיקן את עצמו במהירות וחייך אליי גם. גיחכתי, והעברתי את מבטי אל אד. "נעים להכיר אותך מתוקה" הוא אמר והושיט לי יד. "גם אותך" אמרתי ולחצתי את ידו. ידעתי שהשכונה הזאת נחמדה.
"את בחורה כנראה מאוד מיוחדת בשבילו, הוא אף פעם לא מביא לאן את חברות שלו" הוא לחש לי, בידיעה שאוסטין שומע.
חייכתי אליו, "אני לא חברה שלו" עניתי בלחישה מגחכת בחזרה. "הו" אד ענה וחיוכו התרחב. "זה הופך את זה למעניין יותר" הוא אמר והסתכל על אוסטין, שיכולתי להבחין שהוא מובך.
"טוב, נתראה מאוחר יותר ילדים" הוא חייך והניח את ידיו על הגלגלים שבכיסא, הסתובב והתרחק מאיתנו.
"אז, אני הבחורה הראשונה שהבאת לפה?" שאלתי בחיוך והסתכלתי עליו. "בואי" הוא אמר מחייך חיוך קטן מבלי לענות על השאלה שלי ותפס את ידי. התקרבנו לכיוון הבית שלידו חנינו. הבית היה לבן עם חלקים מסוימים בצבע חום, כמו הגג הגדול שהיה מעליו. עלינו על שלושת המדרגות הקטנות שיש לפני שנעמדנו לצד הדלת. הבטתי הצידה וראיתי נדנדת גינה כחולה, עם פסים לבנים עליה. הדפיקות של אוסטין על הדלת קטעו את מחשבותיי, והסתכלתי לכיוון הדלת הסגורה, ונשמתי עמוק.
הדלת נפתחה ומולנו עמדה ילדה קטנה בסביבות הגיל 9, בעלת שיער שחור ועיניים כחולות וכהות, בדיוק כמו של אוסטין.
היא חייכה אל אוסטין, וכשראתה אותי עומדת בצד עיניה הגדולות נפתחו בהפתעה.
"אמא! אוסטין הביא בת!" היא צעקה ורצה מאיתנו. צחקקתי. "זו אחותי הקטנה ג'סיקה, תתעלמי ממנה" הוא אמר ונכנס מפתח הדלת. נעמדתי לכמה שניות בחוץ, עד שהוא משך אותי אל תוך הבית וסגר את הדלת מאחוריי.
"אוסטין?" קול נשי נשמע מאחור. הסתובבנו ומולי ראיתי אישה נמוכה בעלת שיער ברונטי קצר, וצבע עיניים כמו של אוסטין. היא לבשה סינר על מותניה, ובידה היו כפפות בישול.
"היי אמא" הוא אמר מתקדם אליה בחיוך, ונשק לה בלחי. "היי מותק" היא חייכה בחזרה, והעבירה את מבטה הצידה, מסתכלת עליי.
"מי החמודה הזאת?" היא שאלה אותו והתקדמה אליי. "קאפק – שאנל" הוא תיקן את עצמו שוב, כמו מקודם. גיחכתי, הוא צריך להתחיל ללמוד את השם שלי.
"היי שאנל, אני מרין" היא אמרה והושיטה לי יד, לחצתי אותה בחיוך. "נעים להכיר" אמרתי וניסיתי להסתיר את הלחץ שזורם בגופי.
"את יפיפייה אמיתית! למה לא הבאת אותה קודם לכן? אתה צריך לדעת שאני ארצה להכיר את חברה שלך" היא אמרה לי, ואז סובבה את ראשה ופנתה אל אוסטין, שעדיין עמד והסתכל על שתינו. "אנחנו לא.." ענינו יחד ונעצרנו, בחיוך מובן אחד לשנייה. "הו, זה מפתיע" היא אמרה וחזרה להסתכל עליה, כשהיא מגחכת לעצמה. "אוסטין לא נוהג להביא לכאן בחורות, בכלל. אז חשבתי לעצמי.." היא אמרה והרימה כתפיים. "בואי מתוקה, יש אוכל טעים" היא אמרה ולקחה את ידי אל תוך המטבח.
המטבח היה קטן וצנוע. כמו השכונה – הכול היה צבעוני ושמח. שולחן לבן וגדול עם עיטורים בצבע חום היה באמצע, ומסביבו כיסאות תואמים. הארונות היו חומים, ובכל פינה היה פריט מכל צבע שקיים – בין אם זה וורוד, שחור או טורקיז.
העברתי מבט בחיוך על המטבח, והתיישבתי בשולחן היפה לצד ג'סיקה, אחותו הקטנה של אוסטין.
"אתם חבר וחברה?" היא שאלה ואני הנדתי לשלילה בגיחוך. היה לה קול מתוק.
"אני ג'סיקה, אבל את יכולה לקרוא לי ג'ס" היא אמרה בחיוך, וקפצה מאושר כשמרין הניחה על השולחן פסטה ברוטב עגבניות, פיצה ביתית ומאכל מוזר שלא הכרתי. באחת הצלחות היו מונחים לחמים ומעליהם עגבניות חתוכות, לצד כמה סוגי גבינות וירקות שהיו על השולחן. כל זה לארוחת בוקר?
"זה נקרא ברוסקטה, זה טעים!" ג'סיקה אמרה בחיוך גדול כשראתה את מבטי. "זה מאכל איטלקי, כמונו" היא הוסיפה.
"הו, זה מביך" מלמלתי בצחקוק. "למה?" היא שאלה. "אני חצי איטלקית ואין לי מושג מהו המאכל הזה" אמרתי והעברתי את שיערי מעבר לכתף שלי בגיחוך. "לא נורא, אני אלמד אותך את כל המאכלים!" היא קראה בצחקוק ולקחה חתיכת פיצה עם פטריות. חייכתי לעברה.
"ג'סי, תפסיקי להציק לה" אוסטין אמר והתיישב לידי בשולחן. "אני לא הצקתי לה!" היא מחתה.
"היא לא הציקה לי" חזרתי על דבריה והסתובבתי אל אוסטין. הוא הנהן בחצי חיוך, ולקח לו דבר אחד מכל מאכל לתוך הצלחת שלו. מרין, אמא שלהם, התיישבה בשולחן איתנו. "אוסטין!" היא אמרה כשהכניס את הפיצה לפיו. "אתה יודע מה עושים לפני האוכל נכון?" היא שאלה. הוא נאנח והניח את הפיצה על הצלחת בחזרה. "כן" הוא אמר ותפס בידי, מה שהעביר בי צמרמורת לאורך כל היום.
ביד השנייה הוא אחז ביד אמו, שאחזה ביד השנייה שלה בידה של ג'סיקה.
ג'סיקה הרימה את ידה באוויר, והסתכלה עליי. הנחתי את ידי בשלה לאחר כמה שניות של בלבול.
כולנו אחזנו אחד בשני, ואוסטין בירך על האוכל. "אמן" אמרנו כולנו. בשנייה אחת אוסטין וג'סיקה התחילו להסתער על הפיצה שנראית 'הכי טוב'.
צחקתי שלבסוף אוסטין ניצח והוציא לשון לעבר ג'סיקה. הוא ממש ילד לפעמים.
אוסטין הסתכל על הצלחת שלי שהייתה ריקה, והניח עליה כל מאכל שהיה בשולחן.
"אוסטין זה מל – "
"תאכלי" הוא ציווה עם אוכל בפיו. גלגלתי עיניים בחיוך, והתחלתי לאכול.
הלוואי ולי הייתה משפחה כזאת. שכל הזמן בבית, אוכלת יחד ונהנית. ההורים שלי אף פעם לא בבית, מה שמשגע אותי כל פעם מחדש. החזקתי את הדמעות בעיניים, כשניסיתי לחשוב על מה יקרה כשסבתא רוס תחזור לבית שלה.. ואני ואליס נצטרך לחיות לבדינו, כי ככה זה מרגיש.
מחשבות על לוגן פתאום הציפו אותי בנוסף, מה שנתן לדמעות שלי עוד סיבה לזלוג. החזקתי אותן במשך כל זמן הארוחה, עדיין מנסה לשמור על החיוך שלי.

מרין הרימה את כל הצלחות לכיור כשסיימנו לאכול, והתחילה לשטוף אותן. ג'סיקה רצה לחדר שלה, ואוסטין יצא לזרוק את שקית פח הזבל שהייתה מלאה.
"תני לי לעזור" אמרתי והתקדמתי אל מרין. לקחתי צלחת אחת וקולה עצר אותי מיד.
"ממש לא, תניחי את זה. את אורחת" היא אמרה ואני עדיין החזקתי את הצלחת בידי. "לא, אני מתעקשת" אמרתי והיא לקחה מידי את הצלחת בעדינות ושטפה אותה.
"את לא רוצה להתווכח איתי, אני תמיד מנצחת" היא חייכה אליי. גיחכתי כשנזכרתי שאוסטין תמיד אומר לי את זה. עכשיו אני מבינה מאיפה הוא קיבל את העקשנות שלו.
"חוץ מזה, את לא סתם אורחת. אם הוא הביא אותך לפה, הוא מאוד מחבב אותך" היא אמרה וחייכה אליי. מעניין למה אוסטין לא מביא לפה אנשים..
"ותאמיני לי, אני מכירה את הבן שלי מספיק טוב מכדיי לראות שאכפת לו ממך" היא הוסיפה, ושתקה כאשר שמעה את דלת הבית נפתחת, וצעדים מתקרבים למטבח.
"מדברות עליי?" אוסטין שאל בחיוך הממזרי שלו, ונשען על הקיר. "אתה יודע שכן" מרין ענתה וחייכה אליי. "בואי קאפקייק" הוא אמר והסתובב. התהלכתי לעברו. "יש לכם גם כינויי חיבה? ואו" שמעתי את קולה של מרין מאחורינו וצחקקתי.
יצאנו מדלת הבית, והתיישבנו על נדנדת הגינה שראיתי מקודם. אוסטין נדנד אותה עם רגליו שוב ושוב.
"יש לך משפחה מדהימה" אמרתי לפתע, מסתכלת עליו. "אני יודע.. תודה" הוא אמר ובהה בנקודה מסוימת ברחוב, מחייך חצי חיוך. חייכתי לעצמי.
"איפה אבא שלך?" שאלתי והוא הפעם העביר את מבטו אליי, כשהוא לא מחייך כבר. השפתיים שלי עברו מחיוך לקו ישר, כשראיתי את המבט שלו. "מצטערת, לא הייתי צ – "
"זה בסדר" הוא קטע אותי, והמשיך להסתכל עליי. "אבא שלי לא פה, וטוב שכך. אני אקצר ואגיד – הוא לא היה אבא טוב, ובטח שלא בעל טוב" הוא המשיך, וכעס היה בעיניו.
לא יכולתי להשתלט על ידי, שהונחה בשנייה על שלו וליטפו אותה. הוא הופתע בהתחלה, אבל לבסוף חייך חיוך קטן אל עבר ידינו.
"אפשר פשוט להעביר את השעה הזאת בשקט. בלי לדבר. אם זה לא משעמם אותך או מ – "
"בכלל לא" הוא קטע אותי שוב. "רק לשבת לידך גורם לי להרגיש טוב יותר" הוא אמר וחייך אליי. הרגשה מוזרה הורגשה לי בבטן, והבטתי בעיניו. כל כך רציתי לנשק אותו ולחבק אותו, הוא גורם ללב שלי לדהור כל פעם שהוא רק מסתכל עליי, והוא כל הזמן דואג לי לא משנה מה.
הנחתי יד אחת הלחי שלו, והתקרבתי אליו. הוא הסתכל עליי מופתע מהצעד הזה, אך לבסוף רכן אליי גם.
הרגשתי את הנשימות שלו, וקצב הלב שלי התגבר.
צלצול הודעה גבוה הקפיץ את שנינו, והתרחקנו אחד מהשנייה. זמן מצוין. הוצאתי את האייפון מהתיק הקטן והלבן שלי.
'משעמם לי! בואי אליי ואני אקרא גם לאשלי! נעשה מרתון של סרטים רומנטיים!' זו הייתה זואי. נאנחתי. זואי. החברה הכי טובה שלי, שמחבבת את אוסטין. הנחתי יד על המצח.
'כבר בדרך' שלחתי בחזרה והסתכלתי על אוסטין. הוא הבין שאני צריכה ללכת, הנהן וקם ממקומו, כשהוא מושיט לי יד. אחזתי בידו וקמתי.
כמובן, לא אמרתי לו שזו זואי, פשוט אמרתי שסבתא שלי רוצה שאני אחזור.
לפני שהלכתי נפרדתי לשלום ממרין וג'ס, וסימסתי לאשלי שתבוא לבית שלי בעוד עשר דקות ונלך יחד לזואי. אוסטין הסיע אותי על האופנוע שלו בחזרה לבית שלי.
כשהגענו, ירדתי מהאופנוע והנחתי את הקסדה מאחוריו. הוא עדיין ישב על האופנוע, וחייך אליי.
"ביי" הוא חייך. "ביי" אמרתי ונתתי לו נשיקה על הלחי.
הוא בהה בי לכמה שניות ונאנח. "מה?" שאלתי בבלבול. "את לא עושה לי חיים קלים יותר" הוא אמר והביט בי. נזכרתי שזה בדיוק מה שאמרתי אתמול כשהוא הביא לי את הג'קט שלו, וחייכתי.
"קאפקייק.." הוא אמר לפתע ונאנח. הוא הביט בי לכמה שניות ואז הסיט את מבטו. "לא משנה" הוא אמר קצרות. "מה?" שאלתי והתקרבתי אליו, נעמדתי מולו. חיכיתי לשמוע מה הוא יגיד.
"ביום שני.. את רוצה שלוגן יקבל אגרוף לפרצוף או לאשכים?" הוא שאל לפתע בחיוך גדול ופרצתי בצחוק. "בשום מקום" עניתי עדיין צוחקת בין המילים. "אני אוהב לגרום לך לצחוק" הוא אמר וחייך אליי. עצרתי את צחוקי בהדרגה, וחייכתי אליו.
הוא רצה להגיד משהו נוסף, אך עצר את עצמו ונשם עמוק.
"נתראה יום שני" הוא אמר לבסוף ונתן לי נשיקה על המצח, מנהג רגיל שלנו.
נופפתי לו בחיוך שהבטתי בו נוסע רחוק מכאן. נשכתי שפתיים בייאוש.
אוח', זואי.