ככה הכרתי את טום.

פרק 3:
"מאיפה אתה רוצה שאתחיל?" שאלתי אותו,
"מהרגע שנולדת" אמר דניאל בהחלטיות.
"אה אוקי.. נולדתי בשיקגו בשנת 1926, גרתי עם אמי ואחותי הקטנה, גרנו בעליית גג של בניין, אמי הייתה חברה של המנהל של הבניין אז הוא הרשה לנו להתגורר שם, ישנו, אכלנו, קראנו ספרים באותו החדר. זו הייתה דירת חדר עם חדר שירותים.
אבי עזב אותנו כשהייתי קטן ואינני זוכר דבר ממנו.
לא קבלתי השכלה, הייתי צריך לעבוד כבר מגיל צעיר, בגיל 8 התחלתי לעבוד במפעל שטיחים שם עבדתי עד גיל 15, לא הרווחתי הרבה כספים, אך זה היה מספיק לשלושתנו, אחותי החלה לעבוד באותו מפעל כאשר הייתה בת 6, אמי הייתה חולה ולא יכלה לעבוד, היינו צריכים לטפל בה".
אמרתי את הדברים הללו הכי מהר שיכולתי, הרגשתי מועקה בגרון וגוש שמטייל לו בתוך הוושט שלי, הייתי צריך להקיא. דמעות ניגרו בקצה עיניי. השתעלתי כדי להתגבר עליהן.

"כשאחותי הגיעה לגיל 13, אני אז הייתי בן 18, אמנו נפטרה, בעל הבית "האדיב" כביכול, העיף אותנו מן הבניין ברגע שראה שאמי מתה ולא הפקנו לו עוד תועלת, אחותי הפסיקה לעבוד.
לקחנו את כל הבגדים שלנו וגם חלק מהספרים וכיכר לחם אחת ויצאנו לרחובות, זה היה קשה, גשם ירד ורוח חזקה נשבה בנו, היה אז חורף, הלבשתי את אחותי חם והלכנו לכיוון המפעל, חפשנו שם את ידידי פרד, הוא עזר לי בהרבה קשיים בזמן שעבדתי באותו המפעל.
הידיים הקמורות שלי ושל אחותי הכאיבו לנו במפרקים והיינו צריכים טיפול דחוף",
נאנחתי. לגמתי מן כוס התה והמשכתי.

"לקח לנו כמה ימים של שינה בסמטאות עד שמצאנו את מיקומו של פרד, אני זוכר שזאת הייתה שעת לילה מאוחרת, עלינו על מפתן דלתו ונקשנו על הדלת, לקחו לו כמה רגעים לפתוח, כשראה אותי חבק אותי וכשראה את דמעותיה של אחותי הקטנה, אמר לה שהכל יהיה בסדר.
הוא קבל אותנו בזרועות פתוחות.
פרד היה בן המעמד הבינוני, לא עני כמותי וכמו אחותי, הוא היה גדול ממני רק בשנתיים וכבר היה נשוי לאשה נחמדה ונעימת פנים בשם יוליה. הם טפלו בנו באותו הלילה.
למחרת בבוקר קמתי מוקדם, אחותי עדיין ישנה, רק פרד היה ער- קרא עיתון ושתה כוס קפה חזק,
"בוקר טוב" אמרתי לו,
"בוקר טוב" ענה,
"אני מאוד שמח לראות אותך שוב" אמר פרד, "לא רואים אדם כמוך כל יום" המשיך.
"אה..פרד, זה בסדר שאני ואחותי נשאר אצלך לכמה זמן?, אני מבטיח שזה לא יהיה לתקופת זמן ממשוכת רק עד שאצליח לעמוד שוב על הרגליים ולשקם את המצב הכלכלי שלי ושל אחותי, אולי אמצא לנו בית.."
"תשאר כמה שתרצה" אמר פרד וחיוכו רב השיניים נגלה אל האור,
"תחזור לישון רוי, הכל יהיה בסדר" אמר בקול מרגיע, חזרתי אל מיטתי.
—
"יום למחרת קמתי בבוקר מוקדם ופרד עזר לי כבר לחפש עבודה, התרוצצנו ברחובות וחפשנו מודעות של דרושים, הייתה מודעה אחת שהיו זקוקים מלצרים באיזו ביסטרו אחד בסוף הרחוב, התנדבתי ישר לעבודה.
באותו ערב כבר התחלתי לעבוד שם, חלקתי מנות והרעפתי חיוכים, זה נגד את כל החוקים שלי, לעבוד כדי לשרוד. אך אני כבר התרגלתי מאז גיל צעיר.
ערב אחד עמדתי להגיש קפה לאיש מבוגר שישב בשולחן כשנער נתקל בי ושפכתי את הקפה על כל מכנסיו של האדם, האיש זעק וצעק- "אתה מלצר מרושל! צעיר כפוי טובה!"
בקשתי ממנו סליחה אך כל מה שהאיש עשה זה קם והלך.
הנחתי את המגשית שלי במטבח והתחלתי לרדוף אחרי הנער שרדף אחריי, התחלתי להכות אותו לקלל אותו-
"כמעט בגללך אבדתי את עבודתי!" צעקתי עליו,
"תרגע גבר כולה נתקלתי בך", ריח של אלכוהול עלה מפיו, עזבתי אותו לנפשו, עם אף שבר ולסת חבולה.
"מצטער, יש לי הרבה על הראש" אמרתי לו,
"אני מבין" אמר, "לכולנו".
ככה הכרתי את טום". אמרתי לדניאל, חיוך עלה על שפתיו,
"תמיד ידעתי שלאנשים שקטים יש סיפורים מדהימים, אך לא ידעתי עד כמה.." אמר,
"חכה עוד לא סיימתי…."