כישופים אפלים 2 – פרק 43: קסם כלנית לעד

דן: היא אמרה לי… היא אמרה לי שאתה היית אסטרונאוט מפורסם, ואז היא שינתה לי ולרוני את השם, ואז אחרי שטסת לירח אז… אז אתה הגעת וביקשת להיות איתנו. והיא… היא לא הסכימה. כי ארבעה ימים קודם אתה בגדת בה.
יאיר: זה… זה ממש, אבל ממש לא נכון!
דן: מה?
יאיר: כן. אני לא חושב שהיא שיקרה לך, אני חושב שהיא פשוט לא ידעה את האמת.
אני לא הוא האסטרונאוט המפורסם. מה שהיה בטלוויזיה, זה… אף אחד לא ראה את הפנים של האדם שטס לירח, וכנראה הוא מת. מה שקרה אחרי זה, אני הגעתי לדינה, והיא לא הסכימה לי להיכנס לראות אתכם אפילו, ולא ידעתי מכלום, לא ידעתי למה. היא לא נתנה לי אפילו לשאול, לדבר.
זה היה לי מאוד מוזר, אבל לא הייתה לי ברירה. היא איימה עליי. אני חושב שאני צריך לבקש ממך סליחה, אז… סליחה.
דן: אני רוצה להיות קצת לבד.
יאיר: אתה בטוח?
דן: כן.
יאיר: טוב…
יאיר הולך
דן בוכה
דן: אני כבר הרבה שנים בעיר שלי, בכרמיאל, ואני לא ציפיתי שדבר כזה יקרה.
כנראה שהשיר שכל כך אהבתי, "קסם כלנית לעד", הוא לא נכון.
דן בוכה
השיר "קסם כלנית לעד" מתנגן קצת ברקע

רועי בא
רועי: דן?
דן: רועי?
רועי: כן. רק רציתי להודיע לך, מה מצבה של רוני.
דן: עזוב, אני לא רוצה לשמוע!!!
לא רוצה!!! תלך מכאן!
(דן צועק)
רועי: אבל…
דן: תלך!!
רועי: רוני… רוני מתה.
*השיר "קסם כלנית לעד" מתנגן עכשיו (מחדש) חזק יותר (שוב ושוב).
לפי הצילום מראים רק את דן בוכה
(דן נזכר בקטעים שלו עם רוני)
רוני: עכשיו עוף לנו מהעיניים.
דן: למה הערת אותנו?
רועי: סליחה, לא שמתי לב.
רועי יוצא מהחדר
רוני ודן צוחקים
רוני: אני כבר עכשיו מתגעגעת לאמא.
דן: גם אני, אבל אין מה לעשות. נחזור הביתה בסוף השבוע.
רוני: אני כבר מחכה ליום שבת.
דן: כן, גם אני.
רוני: אבל מצד שני, אני מאוד אוהבת ללמוד, אז אני בטוחה שאהיה ממש עסוקה השבוע הזה, ובעצם… כל השנה.
דן צוחק
רוני: מה מצחיק?
דן: כלום… כלום… ותמיד תזכרי שאת לא לבד.
רוני: תודה.
רוני: מה אתה רוצה? אנחנו פשוט קצת עסוקים.
רועי: אממ, טוב. אז ככה.
רועי סוגר את הדלת
דן: נו…
רוני: מה נו?
דן: אז מה את אומרת?
רוני: מה אני אומרת בקשר למה?
דן: בקשר לרועי!
רוני: מה איתו?
דן: לספר לו או לא?
דן: תגידי, כמה זמן לוקח לך? עוד מעט נגמרת ההפסקה.
רוני: מצטערת, אני די עסוקה בהפסקות.
דן: למה? מה אתה עושה?
רוני: הספקתי ב- 5 דקות לסיים את כל השיעורים של היום.
דן: טוב, אבל למה לא אמרת לי? אם הייתי יודע שזה לוקח הרבה זמן, גם אני הייתי עושה שיעורים.
רוני צוחקת
רוני: עזוב, בוא לרועי.
רוני ודן נכנסים לבית הספר
מתהלכים קצת
רוני: נורא שקט פה.
דן: מוזר.
רוני: אה, הנה. יש שם מישהי!
דן: מי זאת?
רוני: הנה, הנה, הגעתי! אני מוכנה.
דן: סוף סוף.
רוני: מה אתה רוצה? שכחתי לארגן את התיק אתמול.
דן: בסדר.
אמא: טוב, די. לא לריב!
דן: מי רב?
אמא: אתם צריכים להיות ביחד כל הזמן.
רוני: למה?
דן: מה למה?
אמא: ואל תשכחו להיות הילדים הכי טובים שתוכלו, טוב?
דן: אי פעם אכזבנו אותך?
רוני: טוב, אני לא רוצה לאחר.
דן: את עושה טעות.
רוני: אוף… טוב נו, בסדר.
דן: אז בואי מהר!! אם הם נכנסו, הם בטוח גם ייצאו!
רוני: אתה יודע שאתה חכם ועקשן יותר ממה שחשבתי? אני לא הכרתי אותך ככה עד היום.
דן: מה זה משנה עכשיו? בואי מהר!
רוני: טוב…
רוני ודן יוצאים מהחדר ויורדים מהר במדרגות המפוארות, בשקט, דואגים שאף אחד לא רואה אותם.
לאחר כמה שניות
שומעים ירייה
האור נכבה ונדלק לאחר כמה שניות
רוני: אההההההההה!!!!!!!
רוני מעולפת / מתה
רואים את הכדור שנכנס בה בגב
דן: לא!! רוני, לא!!!!
רועי: מה קרה כאן?
דן: רוני!!!!
מראים את רוני בבית חולים, שוכבת על המיטה
כל הרופאים לחוצים
דן: לא, רוני!! לא!!!!!
דן יושב בוכה, ליד רועי ויונתן
ארבעה רופאים פורצים לחדר
רופאים: דן, בבקשה תצא מהחדר! אנחנו רוצים לנתח את רוני.
דן: אם את לא בחיים, אין לי יותר למה לחיות. אני לא… אני פשוט לא מסוגל.
אם את מתה – גם אני.
דן מנשק את רוני במצח

עכשיו באמת:
מיד דן רץ לתוך בית החולים
רועי: דן! דן! חכה רגע!!
דן לא עונה