כישופים אפלים 2 – פרק 41: התאבדות

דן: אין סיכוי שמה?
דינה: שהיא חיה. אני פשוט עברתי את זה כבר פעם.
דן: באמת?
דינה: כן, כשהייתי נערה אחותי מתה. לקח לי לפחות שנה לחזור לעצמי ולהבין שצריך להמשיך הלאה.
דן: את צודקת, אבל…
דינה: אבל מה?
דן: זה קשה מדי.
דינה: אתה צודק באלף אחוז, נכון. אבל אין ברירה. נהייה חייבים להמשיך הלאה.
דן: ומה עם אבא?
דינה: מה איתו?
דן: את חושבת שהוא יודע כבר איפה רוני עכשיו?
דינה: אני לא יודעת. הוא בחו"ל עכשיו, ואם באמת הוא עזב אתכם, שזה מה שהוא אמר לי, אז לא, הוא לא יודע ולא אכפת לו.
דן בוכה קצת
דינה מחבקת אותו
דינה: אני לא רוצה שתבכה. אתה ידעת את זה כבר מאז שהיית קטן.
דן: טוב, די. את צודקת. אני לא אבכה יותר.
דינה: דןי, מתוק שלי, שלא תבין אותי לא נכון, לבכות זה בסדר. פשוט אני לא אוהבת לראות אותך ככה.
דן: ואני מבין אותך.
דינה: ואת האמת, גם אני אותך.
דן: אז תגידי, מה עם התוצאות?
דינה: לא יודעת, אני חושבת שהרופאים עדיין לא בדקו אותה.
דן: מה?! את רצינית??!
היא עומדת למות!!! זה שירו בה אנחנו יודעים, אנחנו רוצים להציל אותה!! אוי ואבוי!
רואים שיונתן מקשיב לדן ולדינה מאחורי הקיר
רועי יושב על ספסל מחוץ לחדר, לא שומע כלום ולא רואה את יונתן מקשיב
הוא לא יכול לראות ולשמוע גם (כי הוא רחוק ולא בזווית שהוא רואה את יונתן, כי הוא מאחורי הקיר
מראים את רוני בבית חולים, שוכבת על המיטה
כל הרופאים לחוצים
דן: לא, רוני!! לא!!!!!
ברגע שיונתן שומע את דן צועק הוא ממהר לרוץ ולהתיישב ליד רועי
דן יושב בוכה
מאחוריו רועי ויונתן יושבים על הספסל
רועי: יונתן, מה לקח לך כל כך הרבה זמן?
יונתן: מה הרבה זמן? אני פשוט… לא מצאתי אותך, ולא ידעתי איפה אני.
רועי: איך לא ראית אותי? הייתי לידך כל הזמן. הכל בסדר?
יונתן: בטח שהכול בסדר.
רועי: או-קיי. אתה די מוזר, אתה יודע?
יונתן: מה מוזר?
רועי: עזוב, לא משנה.
יונתן: טוב.
רועי: אני יודע שאתה משקר לי.
יונתן: אני לא משקר לך!
רועי: אז למה אתה קצת רועד?
יונתן: אני לא רועד.
רועי: נו, אז בגלל זה אני אמרתי עזוב כי כל פעם שאני אגיד לך משהו, אתה לא תפסיק להכחיש.
יונתן: אני לא מכחיש.
רועי: טוב, די. עזוב אותי עכשיו. אני הולך לדן, לראות מה איתו.
יונתן: או-קיי.
———————————————————————-
רותי, דרור ורונית מגיעים לבית החולים
נכנסים בדלת
רותי: איפה רוני, דן, רועי, יונתן ודינה?
דרור: לא יודע, בואי ניכנס ונראה.
רונית: נו, זה מה שאנחנו עושים.
רותי: נכון.
———————————————————————-
דינה: טוב, אני הולכת שנייה למטה לקפיטריה, להביא לך משהו?
דן: לא, תודה.
דינה: או-קיי.
דינה הולכת
רועי בא
רועי: היי.
דן: היי.
רועי: איך אתה מרגיש?
דן: איך אתה חושב?
רועי לא עונה ומתיישב לידו
רועי: אתה יודע שיכול להיות שהיא לא תמות…
דן: לא יכול להיות.
רועי: איך אתה כל כך בטוח?
דן: כי עוד לא בדקו אותה.
רועי: מה?! אבל… אבל…
דן: כן, אני יודע. הזמנו אמבולנס ובית חולים בשביל שיצילו אותה. ואף אחד בכלל לא מתייחס!
רועי: אז מה נעשה? חייב לעשות משהו.
דן: אין מה. זה אבוד!!
רועי: אז ככה, אתה מוותר?
דן: רועי, אתה לא מבין! אין לי ברירה! אין לנו מה לעשות!
עוד מעט יבדקו אותה, הודעת המוות עוד מעט תקרה!
פשוט… עוד שעה או משהו כזה, יודיעו לנו שהיא מתה, וזהו.
לדן יש קצת דמעות בעיניים
רועי הולך החוצה בעצב
דן בוכה מאוד

ארבעה רופאים פורצים לחדר
רופאים: דן, בבקשה תצא מהחדר! אנחנו רוצים לנתח את רוני.
דן: בטח, בטח.
דן יוצא
הרופאים עושים לה כל מיני דברים
והם לחוצים מאוד

דן מחכה מחוץ לחדר
כשהדלת סגורה
הוא מנסה לשמוע
פתאום הדלת נפתחת
דן: מה שלומה?
רועי: מה קורה לה?
הרופאים: בינתיים אנחנו עוד לא יודעים כלום. אנחנו ניסינו להציל אותה.
דן: ומה אתם עושים עכשיו?
הרופאים: הולכים לבדוק את הנתונים.
דן: מה נתונים? היא מתה או חיה?
הרופאים: סליחה, אנחנו צריכים לעשות משהו.
הרופאים הולכים
דן נכנס לחדר

דן יושב ליד רוני ומחזיק לה את היד
דן: רוני… אני מצטער כל כך, על הכל.
אני כל כך אוהב אותך, והלוואי ושכלום לא יקרה לך. בבקשה…
למרות שזה כבר אבוד, ואני מבטיח לך שמי שעשה את זה ישלם על כך.
אני מבטיח…
הוא ישלם על מה שהוא עשה. אני אחזיר לו.
אני אחזיר לו ואז…
אני אהרוג אותו ואז… רק אחרי זה אני… אני אתאבד.
וזה סופי. שום דבר בעולם לא ישנה את דעתי!
אם את לא בחיים, אין לי יותר למה לחיות. אני לא… אני פשוט לא מסוגל.
אם את מתה – גם אני.
דן מנשק אותה במצח